ביום שעלמה ישנה/ סיון יונאי

רשימה שישית בסדרת "רגע חשוב באמהות שלי".

עלמה לא היתה התינוקת לה ציפיתי. לא שציפיתי למשהו ספציפי, אבל שום דבר לא הכין אותי לקושי הגדול שהגיע עם עלמה. הקושי שכמעט לא ניתן להכיל, שעות העירות והבכי המרובות, חוסר הנכונות שלה להיות אצל כל אדם מלבדי וחוסר הנכונות של אחרים לקחת אותה בהתאם, מירמור כללי בהוויה התינוקית שלה. בדקות המעטות שהסכימה לנוח בטרמפולינה הייתי קוראת בפורומים תהיות אימהיות בנוסח "האם להעיר את התינוק?” בעוד אני מלכסנת מבט אל זו שהיתה ערה אז 13 שעות רצופות.

הזמן חלף והיא ואני מצאנו לנו קודים קטנים של התמודדות עם החיים. היא תסכים לישון, אך רק עלי, בזוית מסויימת ומבלי שאזוז. הנכונות שלה להעביר חצי שעה בשינה כל כך ריגשה אותי שהסכמתי לטירוף שבהשתעבדות לשינה שלה.

בגיל חמישה חודשים נסענו לסופ"ש משפחתי ראשון, אבא שלה, אני והיא. חצי מהסופ"ש העברנו בחדר המלון כשהיא ישנה עלי ואנו צופים בטלויזיה. השינה היא קודש שדוחה הכל.

הזמן עבר, עלמה גדלה ועדיין השינה נותרה טאבו. לא ישנה בנסיעות ארוכות, לא ישנה בטיול בעגלה, לא ישנה בשום דרך למעט עלי, בזוית ההיא.

כך חלפו החודשים, ובואכה יום הולדת שנה שלה הזמינה אותנו חברה ברלינאית לבוא ולבקר אותה בעיר הגדולה. לא היססנו, רכשנו כרטיסים והתחלנו לארוז, ובסתר לבי עלו מחשבות, איך פעמיים ביום- שנת בוקר ושנת צהריים- נקטע את הטיול לטובת נסיעת או-באן חזרה לבית החברה, לשינה המקודשת. לאבא שלה לא היה לי אומץ לספר על המחשבות האלה, הוא כל כך שמח לנסיעה המשפחתית הראשונה שלנו לחו"ל ולא רציתי להרוס.

כשהגענו לבית החברה והתחלנו לטפס במדרגות לעבר הקומה החמישית כבר דאגתי באמת. כל יום, בוקר וצהריים, חמש קומות. אבא שלה מצידו כבר הבין והבהיר לי שאין סיכוי- באנו לטיול בחו"ל, לא נבלה את הימים בבית,  אם היא תהיה עייפה היא תישן בעגלה כמו כל התינוקות. אצלי החרדה עלתה, את הלילה הראשון בברלין העברתי מודאגת, מה יביא איתו הבוקר ובטובת מי אבחר- עלמה או אבא שלה.

את הבוקר הברלינאי הראשון התחלנו בקניות קטנות להצטיידות הנדרשת בעיר- מטריות, מגן גשם לעגלה, קפה דלוח, וקדימה לעבר היעד הראשון- לכבוש את החלק התיירותי של ברלין, מהרייכסטאג ועד לאי המוזיאונים דרך אונדר דן לינדן. כל התיירות המסורתית ביום אחד. ברכבת היא כבר פיהקה, ואני כולי מודאגת מזה שבקרוב נאלץ להסתובב חזרה עוד לפני שהגענו לתחנה שברחוב הראשי. אנו עולים למעלה, מביטים סביב לרגע להבין את הכיוונים, הנה שער ברנדנבורג עם סוסיו הפראיים אך איך מגיעים לרייכסטאג. התאפסות מהירה ואני מביטה אל עלמה לראות מה מדד העייפות.

והנה עלמה, ישנה בעגלה לראשונה בחייה.

בכנות- לא האמנתי שזה מה שאני רואה. רגע שהוא כל כך טריוויאלי עבור הורים אחרים, היה כל כך משמעותי עבורי. כי הנה, לראשונה מזה שנה, יכולתי לעשות מה שאני רוצה, ליהנות הנאה שלמה, ועלמה איתי לאורך כל הדרך. לא עוד טובתי או טובתה, מעתה טובת שתינו גם יחד.

באותו הבוקר היא ישנה מאותו רגע ליד תחנת הרכבת של שער ברנדנבורג ועד לבית האופרה של ברלין, סמוך לאי המוזיאונים. בהמשך היום ישנה גם במוזיאון, בהמשך השבוע ישנה בפארק, ביריד, במסעדה, בשווקי הפשפשים המרובים ולמעשה- בכל מקום בו הייתה עייפה. ואני לצידה, זכיתי ליהנות מכל אותם מקומות שמניתי למעלה.

אותו בוקר סגרירי בברלין היה נקודת מפנה גדולה במשפחה שלנו, הפכה אותנו מהורים שמשרתים תינוקת ליחידה אחת שפועלת יחד. כיום כשעלמה מתעוררת בבוקר ושואלת "לאן נוסעים היום?” אני שמחה כי כל תשובה שלי היא בלב שלם, בלי לחשוש לרגע ממה שעלול להיות בדרך.

*תמונה של עלמה כיום, מטיילת

סיון יונאי היא אמא של הבלוג המוצלח "עלמה ולמה", המלצות טיולים, נופש, פנאי ועוד.

לרשימות קודמות

יוגורט אוכמניות – אורלי מזור יובל

אמהות כמו התאהבות – חיה אמקיס

חייו ומותו של מיץ פטל – מירי שחם

רגע באמהות שלי - מיא עשת

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

30 תגובות ל “ביום שעלמה ישנה/ סיון יונאי”

  1. מקסים, ממש התרגשתי. אני כל כך מזדהה איתך,
    גם לי היו בעיות רציניות עם עומר, שינה ועגלה, זוכרת איך הסתכלתי בקינאה בתינוקות שישנו בעגלה, היה נדמה לי שרק עומר שלי בוכה בטיולים האלה במקום לישון, עד שהחלפנו עגלה והכל הסתדר.

  2. הסיפור הזה גרם לי לדמוע ואני כותבת את התגובה בגרון חנוק. דמעתי לא בגלל ההפי אנד, ולא בגלל שאני כנראה קצת רגישה יותר היום, אלא בגלל המקומות המטורפים שההורות מביאה אותנו אליהם, וההשלמה שלנו עם הטירוף הזה עד כדי תפישתו כנורמלי. שברה אותי ההשלמה שלך, העובדה שקיבלת את ההתנהלות הזאת ושיתפת איתה פעולה – אני כל כך מכירה את זה ותוהה מאיפה זה מגיע, הנכונות הטוטאלית הזאת לשעבוד. זה ביולוגי? זה נובע מהרצון ללכת עם הילד, לתמוך בו, לקבל אותו בדיוק כפי שהוא?

    הסיפור שלך יכול לשמש כשלד לפרק בכל סיטקום משפחתי מצליח – זה טריק מקובל בסיטקומים, לקחת סיטואציה בנאלית ולהקצין אותה עד לאבסורד. הסיפור שלך הכאיב לי, בחיי. אני שמחה שהעניין נפתר ככה וחושבת שיש פה לקח גדול לכל אם טריה או משומשת באשר היא, אולי אפילו לקח נועז. וסליחה על התגובה המוגזמת, אבל זה מה שהטקסט שלך עשה לי.

  3. תודה רבה נעמה! אבל אני באמת לא חושבת שזה בעגלה. הזכרת לי איך הרבה הורים אומרים שכשעברו מהסלקל לכסא בטיחות הילד היה הרבה יותר רגוע בנסיעות ונרדם יותר בקלות וכל זה. תמיד מצחיק אותי שלא רואים את הקורלציה בין השינוי לגדילה הכרונולוגית של הילד וההתבגרות שלו בהתאם.

  4. כל כך יפה ומרגש כתבת.

  5. מירי, שאלת שאלות טובות, בגלל זה כלכ ך אהבתי את הטקסט הזה, כי על זה הוא מדבר, על שעבוד, ועל אהבה ונכונות ובלי קורבנות, כמו שיש נניח אצלי, או הייתה.
    מאיפה זה בא? מאהבה, ממחויבות, מהפנמת קודים חברתיים נכונים. מה דעתכן?

  6. מירי, אני תוהה בדיוק כמוך. אני חושבת שהמקור של זה נעוץ בטרפת הכללית של ההורמונים, חוסר השינה וההתמודדות עם היצור הצווח. בהסתכלות לאחור אני בעיקר מרחמת על בעלי שלא היה שתוף הורמונלית וניסה לגרום לי להעביר אותה למיטה ולהתמודד עם הבעיה, ובאותו זמן ראיתי בו לא פחות מאויב לא מבין.
    אבל הענין הזה של ללכת עם הילד בכל מחיר הוא לא ביולוגי בעיני, ממש לא. זה לגמרי חברתי. יש על אמהות לחץ לעמוד בתמונה הורודה שציירו "איך נראה ומתנהג תינוק", והתינוק אמור לישון ולאכול בשלושה חודשים הראשונים, ואם הוא "קצת" בוכה אז זה גזים ולא נורא זה עוד מעט יעבור וכו'. אין מקום חברתי לתינוקות קשים, לא סתם אם תינוק בוכה בבית קפה האמא מוקצית איתו החוצה. ובמקום הזה אנו עושות הכל כדי להביא את הילד אל "המצב הנורמלי", כולל להשתעבד לשגעון.

  7. למה בלי קורבנות? האם צריך להצהיר שזה קרבן על מנת שיהפוך לקרבן? או עצם המעשה הוא קרבני גם בלי להכתיר אותו ככזה? בקטע בו היא שוקלת ברצינות לחזור לדירה הברלינאית שלוש פעמים ביום (!) והיה לה רגע בו הבליחה בה התובנה שהיא נדרשת לתמרן בין הילד לבין בן הזוג – כלומר היא, כפרסונה נפרדת – מה היא רוצה – בכלל לא הייתה חלק ממערכת השיקולים.

    ואיך אפשר להגיד על טקסט כזה שהוא מקסים? כדור בבטן הוא מקסים?

  8. סיון, כן, כל מה שכתבת ועוד משהו –
    במסגרת התובענות שלנו מעצמנו, הדרישה להצטיין בכל תחום – כשמביאים את זה לאימהות עלולים להגיע למקומות קיצוניים מאד. חלק מזה זו העובדה שהדור שלנו מגדל ילדים בלי ליווי צמוד של אמהות/סבתות, ביח' משפחתית קטנה ולא שבטית. כל אמא צריכה לייצר לעצמה מודל. פחד אלוהים.

  9. זה לא רק הליווי והמודל, זה גם הבדידות- במצב הזה שבו אין אף אחת מסביב שתתמוך, אין לך את העשרים דקות הנחוצות להתרחק מהסיטואציה ולהבין שלא מתאים להמשיך ככה. באותה תקופה לא ראיתי מעבר לצרכים המיידיים בטווח של חצי שעה מעכשיו, לא היתה אף תכנית על.

    ולגבי הפרסונה הנפרדת שדיברת עליה- ממש לא היתה. הייתי אז בהחלטה stay at home mom וכל תפקידי (בעיני עצמי) במשרה זו היה להביא את עלמה למקום שבו טוב לה. אחרי ההתחלה הקשה שהיתה לנו זה היה עבורי סיפוק עילאי ובאותו זמן לא הבנתי שאני צריכה עוד, הסיפוק המיידי שהיא העניקה לי הספיק מול הקושי. גם זו סיטואציה שמצריכה מרחק כדי להבין מה לא בסדר.

  10. כל כך מזדהה.
    כשאחותי הקטנה ילדה, אמרתי לה – תשמעי – את חייבת לפנות לעצמך זמן בנפרד מהתינוקת. את חייבת לזכור שאת לא רק אמא, את גם יצור עצמאי. אל תיבלעי בתוך האימהות שלך, כי האימהות לפעמים שקולה לבולען. היא הנהנה, אבל לא הבינה. רק אחרי שנולדו לה עוד שני ילדים, רק אז היא פתאום קלטה עד כמה היא-עצמה נמחקה בתוך האימהות הזאת.

  11. אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת בתגובות, סיון, ש"אין מקום חברתי לתינוקות קשים". זה נכון. גם שלי, בת שנה היום, הייתה "קשה" מיומה הראשון בענייני שינה ובכי שנמשך שעות מסיבות שונות. עד היום אני מרגישה שהסביבה, המשפחה והחברים, זוכרים לי את ההתחלה הזאת ושאני צריכה "לכפר" כל הזמן בדברים שאני אומרת ולהדגיש כמה היא נפלאה ומהממת (זה נכון, אבל פשוט לא קשור לקושי).
    בשלב כלשהו הפסקתי לדבר על זה, כי הרגשתי שאנשים מסוימים מתייחסים אליי כאל קוטרית, או פסימית, ופשוט לא מבינים את הקושי העצום שטבעתי בו.

  12. וואו. גם אני חושבת שההקרבה שנעשתה מצדך היתה איומה מדי. אני אמנם עדיין לא אם, אבל טיפלתי לא אחת בתינוקות וילדים… אחד מהם גם לא היה מוכן ללכת למישהו אחר מלבד אמו או אני… כל מי שהיה מנסה להתקרב, היה "חוטף" ואני מדברת גם על גילאים מאוחרים יותר… אני יודעת שאסור לשפוט, אבל תמיד תהיתי איך אמהות מאפשרות מתן לגיטימציה להתנהגות כזו… ואני באמת שואלת בתום: האם אין כלים להתמודדות במקרים כאלה (סופר נני ושות'… לדוגמא…)?

  13. אתן יודעות, בשביל פוסט כזה והתגובות האלו, כולן, פתחתי את הבלוג הזה. תודה. עכשיו אני נסערת לגמרי.

  14. למה נסערת ריקי?

  15. מירי, הפוסט הזה מקסים כי הוא מצליח לרגש, כי הוא מעלה דמעות ויוצר הזדהות עמוקה, היום אני יודעת שהרבה אמהות לילד ראשון חוו חוויות דומות (שלא כמו שחשבתי בזמנו שרק לי זה קורה), אני מעריכה את סיוון על האומץ והפתיחות לדבר על הדברים ולהודות בהם, בתחושה שלי, מכל סיטואציה כזו אני למדה וגדלה.

  16. ענת, אני הולכת לכתוב משפט שאני שונאת אבל הוא הכי נכון כאן- עד שלא תחווי בעצמך, לא תביני. כי גם אני לא הבנתי, לא הבנתי למה למשל חברה שלי לא יכולה להתקלח מחשש שהתינוקת תבכה כי הכי גרוע היא תבכה כמה דקות, מה הסיפור. אבל כשאת באותו מקום, אמא לתינוק שהוא סה"כ חסר ישע שתלוי בך לגמרי, הלב מתכווץ מחצי דקה של בכי, ואת מוכנה לרוץ דרך קיר רק להגיע אליו ושיפסיק לבכות.
    החלק הזה הוא לגמרי ביולוגיה, יש דברים שיותר חזקים מהמודע, האמא לא יכולה לעמוד בחלק מהדברים ותוותר על לא מעט למען הצאצא.

    לגבי שינוי התנהגות, לדעתי הלא מקצועית עד גיל שנה ככה לא מתעסקים בכלל בגבולות לילד אלא כל אם מחליטה בעצמה מה היא מוכנה או לא מוכנה לעשות מתוך הבנה שזה לא ישפיע על תגובת התינוק.

  17. ריקי, עכשיו הסערת גם אותי…

  18. עדנה, את לגמרי צודקת, האמא מצופה להראות למה התינוק בכל זאת חמוד ומקסים ומהמם, להצדיק את קיומו בפני החברה. מעמד לא נעים בכלל.

  19. סיוון, הכוונה שלי לא הייתה שאני צריכה לכפר בשביל הבת שלי ולתרץ את ההתנהגות שלה ב"תראו, היא בכל זאת חמודה", אלא שאני שידרתי מצוקה, ואולי גם סוג של מרמור, ועל זה אני צריכה לכפר. התחושה הפנימית שלי היא שאני צריכה להדגיש תמידית כמה אני אוהבת אותה וכמה הכל כביכול בסדר כל הזמן, כי זוכרים לי שבהתחלה העזתי להתלונן.
    אולי זה רק אני, והסביבה לא באמת חושבת ככה, אבל ככה אני מרגישה.

  20. עדנה, אכן לא הבנתי ואני חושבת שלא הבנתי מתוך התחושות שלי- ככה אני הרגשתי אז, שאני צריכה לתווך בינה ובין הסביבה.
    אבל מבינה את הצורך שלך להתנצל על שהעזת להתלונן.

  21. נעמה, אני נסערת כי אני מקבלת פה שיקוף מאוד חזק של מה שעברתי עם הבכור, לרמת פרטי פרטים נפשיים, וזה קורה סוף סוף, אחרי שלפני שנים, שמונה וחצי ליתר דיוק, כשהעזתי להביע זאת בפורומים של אמהות קיבלתי בחזרה פידבק מאוד שלילי בדרך כלל.
    אני מאוד מא וד מזדהה אם כן עם מילותיה של עדנה. הייתה ממש טענה שאני קוטרית, ממורמרת, לא מוקירה תודה על האמהות, מתלוננת תדיר. המצוקה שלי הייתה גדולה וגם אלי כל הזמן נשמעה הטענה, אבל הוא כזה ילד טוב וחמוד, מה את רוצה. וזה אמרו אנשים שראו אותו בערך שעה ביום. חלקם שעה בשבוע אם בכלל.

  22. זאת בדיוק הייתה הכוונה שלי ריקי. שמשדרים לך שאת לא מעריכה מספיק את מה שקיבלת, ושלכולם קשה ברמה זו או אחרת. ורק לעתים נדירות הרגשתי שיש באמת רגע של הכרה צלולה עם האדם שדיבר איתי, שהערפל מתבהר ולרגע אחד הוא מצליח להבין מה שאני באמת מרגישה.

  23. נכון, בדיוק עדנה. כשאני הרגשתי שמבינים אותי, היה לי קתרזיס ברמה מזככת, שאי אפשר להסביר, משהו מציף וטוב.

  24. וזה קרה לי רק עם 3-4 נשים אז, כן?

  25. אוי עדנה, כשאת כותבת את המשפט "לכולם קשה" את מחזירה לגיל שלושה חודשים, לשיא של שיא הקושי, כשכבר כן ביקשתי עזרה פעם אחת כי בעלי נעדר לשלושה שבועות כמעט רצופים בגלל עבודה ואז הסבירו לי שלכולם קשה אז אין הצדקה שיבואו לעזור לי במיוחד.

  26. וואוו. סיפור לא קל. מודה שפתאום בעיות השינה שלנו נראו קלילות עד לא לגיטימיות בכלל. עד גיל ארבעה חודשים הכל היה מושלם טפו עד כדי קנאה (ואולי זה הכל איזה עין שפתחו עלינו?!) ופתאום בגיל ארבעה חודשים וקצת, הכל השתנה והשינה נהיתה משהו שצריך בשבילו סבלנות של דיג מיומן.אנחנו בדרך לנסות גמילה מאביזרי העשרת שינה-אדווח בהמשך.
    סיון-את כותבת נפלא!

  27. ריקי, אני מבינה את סערת הרגשות, אני אגלה לך שלקח לי המון זמן להבין ולהודות כמה ארבעת החודשים הראשונים היו לי קשים, באותה תקופה לא דברתי על הקושי, לא שתפתי אף אחד ברגשותי, אני מאמינה שזו היתה טעות כי זה גרם לי להרגיש כל כך לבד במערכה, אולי אם הייתי מבינה שיש עוד אימהות עם קשיים דומים זה היה מקל.

  28. ליאת, למה לגמול מאביזרים? אם יש משהו שעוזר לה אני במחשבה של- שתהנה ואיפה קונים עוד עשרה כאלה ליתר ביטחון…

    אבל מה שיותר חשוב, זה שאל תפחיתי מהקושי שלך רק כי הקושי של האחר נראה קשה יותר. החוויה שלך צריכה את המקום שלה, שתוכלי לעבד אותה בנחת ולהפיק ממנה את המסקנות להמשך הדרך.

    ונראה שילדנו כמעט יחד, אחות של עלמה- רננה- בת חצי שנה השבוע:)

  29. נעמה, התובנה שגם אמהות אחרות חוות את אותו קושי היא לא קלה להשגה. תראי כמה זמן לוקח לנו להודות בזה בינינו לבין עצמנו- שנים.

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).