להישאר איתה בגלל הילדים/ ללא שם

בניגוד למנהגי, מפרסמת טקסט ללא זהות של גבר שבחר לפרסם כאן, מאמינה שהוא נוגע לזוגות רבים שעדיין נשארים יחד – בגלל הילדים. למעוניינים, כתובת המייל של הכותב לצורך תגובות אישיות.

החמור מהבדיחה, שמת רגע לפני שהצליח להתרגל לא לאכול דבר – החמור הזה הוא אני. אלא שבניגוד אליו, אני התרגלתי ואפילו נשארתי בחיים, בינתיים. נעים להכיר. אני באמצע שנות הארבעים לחיי, נשוי עם ילדים. אשתי היא החברה הכי טובה שלי. התקשורת המילולית בינינו מצויינת. אנחנו אוהבים את הילדים והילדים אותנו. המצב הכלכלי טוב, תמיד אפשר יותר. ביומיום – שנינו משתתפים במטלות הבית, אנחנו מבלים, רבים, משלימים, חולמים ומתעוררים ביחד. בסך הכל אנחנו צועדים יפה זה לצד זו. אבל הדבר ההוא, הנעלם, החומר השקוף שמחבר בני זוג זה לזה, לא קיים יותר. אני כבר לא מדבר על אהבה, לשנינו היה ברור שברגע שפתחת את האריזה, לאהבה יש תאריך תפוגה. אבל יש דברים שנשארים, וגם אצלנו הם נשארו הרבה אחרי שהלהט הראשון דעך – המגע, החיבוק, שמות החיבה, המבט ויחסי המין.
דבר מאלה לא נשאר בינינו. כמו פרחים באגרטל, הם גוועו לאיטם בזה אחר זה. את שמות החיבה החליפו השמות הפרטיים, וגם באלו נעשה שימוש רק לצורך פרקטי, כשממש אנחנו צריכים משהו זה מזה – תקפל כביסה, תסיעי את הילד לחוג. תדירות יחסי המין פחתה, מפעם בשבוע לפעם בחודש, ומפעם בחודש לפעם בחצי שנה, ולבסוף פסקו לגמרי. הדבר היחיד שנשאר, הד קלוש לדבק שפעם החזיק אותנו, הוא חיבוק הכפיות בו אנחנו נרדמים ואליו אנחנו מתעוררים, כשאנחנו שוכבים לישון ביחד.
אני הייתי הראשון שסירב להסכין עם המצב. לא יתכן, אמרתי, קודם לעצמי ואחר כך לה. לא יכול להיות שפעם ניגנו לנו כינורות והיום צרצרים. אני, כך אמרתי לה, מעולם לא הפסקתי לאהוב, לרצות במגע ולהמשיך לקרוא בשמות חיבה. והיא? היא הודתה שלה זה פשוט נגמר. היא טענה שפשוט התרחקנו, כל אחד הלך לדרכו, מצא תחומי עניין, שכל אחד מאיתנו נשאב לתוך עולם של קריירה ואמביציות ושבעצם ויתרנו זה על זו. עדיין סירבתי להאמין שאין דרך חזרה. שנינו ניסינו לחפש את הדרך הזאת. להרפות קצת מהקריירה, להתנתק קצת מהעולמות הנפרדים שלנו ולהיות יותר ביחד. זה אפילו עבד לתקופה קצרה, אבל לא. היא הודיעה שהיא פשוט לא מסוגלת. המגע איתי זר לה. בעצם, היא אמרה, היא לא מסוגלת לאהוב, לא אותי ואולי לא אף אחד אחר.
לכאורה – הדבר הקל והנכון היה צריך להיות פרידה. אבל שנינו פשוט לא מסוגלים לקום וללכת. ואם ניפרד – אני מכיר את עצמי: אני נאה, משכיל ומרוויח טוב. כנראה שדי מהר אמצא בת-זוג, אתחתן ואולי אפילו אעשה עוד ילד או שניים, תמיד רציתי עוד. היא, שמרוויחה הרבה פחות, תאלץ לרדת מאד ברמת החיים, והילדים המשותפים ייקרעו בין צריף לארמון. אני לא חושב שזה מגיע לה, ובטח לא לילדים. ומעבר לכך, אני מסתובב כל הזמן בתחושה שלא יכול להיות. לא ייתכן שיש לנו את מיטב חומרי הגלם של זוגיות, חוץ מהדבר ההוא, הנעלם.
וכמובן, היעדר יחסי המין. הרבה מעבר לחיבוק והמגע, מה לעשות, מדובר בצורך גופני. כל הגברים שאני מכיר, אם היו נקלעים למצב שלי, במוקדם או במאוחר, היו מתחילים לחפש מהצד. אז קודם כל זה עניין לוגיסטי – במקום העבודה שלי אין שום אופציה הגיונית, ובערב ובסופי שבוע חשוב לי להיות בבית, איתה ועם הילדים. אולי, באיזשהו מקום, אני מקווה שמשם יגיע משהו שיוביל לשיקום היחסים. וחוץ מזה, באיזה צד בדיוק אני יכול לחפש? אפשר לחשוב שמדובר במדף שפשוט מושיטים אליו יד ולוקחים. לא אני – אני צריך את הריגוש, הפלירט, ההתקרבות. כך יוצא שאני נשאר נאמן לאשה שכבר מזמן לא מתעניינת בי, לפחות בחלק הזה. ולא שאין לי פנטזיות, דווקא יש. ולא שבחורות לא מתחילות איתי, דווקא כן. מדי פעם, כשאני יוצא מהעבודה לפגישות וכנסים.
קורה שאני פוגש בחורה, מתחיל לפלרטט קצת – במילים ובמבטים בלבד, ואז אני תופס את עצמי וחושב – אם היא תתאהב בי – מה אוכל לתת, כל עוד לא החלטתי להיפרד? ואז אני נסוג וחוזר הביתה, למיטה הקרה. יש לי ידידה, כזאת שמספרים לה הכל, שאמרה לי שאם אני לא עוזב את הבית זה בסדר, אבל אני לא צריך לסבול, ויכול להיות שהפתרון צריך להיות עם אשה נשואה הנמצאת במצב דומה לשלי. אז איפה לעזאזל אני מוצא מישהי כזאת בגילי, נשואה, שנראית טוב ועם ליבידו פעיל? כי כל הנשים הרלוונטיות שאני מכיר הן נשים של חברים, שזה כמובן לאו מוחלט, או נשים שמאד מאושרות בחיי הנישואין שלהן, ואני לא אופציה מבחינתן, ובכלל, למה לי לקלקל.
ומה שנשאר בסוף זה געגועים לתקופה הטובה שהיתה, פנטזיות על מה שיכול להיות, ורצון גדול לשנות ולשפר את המצב, במינימום פגיעה באחרים. איך עושים את זה?

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

20 תגובות ל “להישאר איתה בגלל הילדים/ ללא שם”

  1. שלום,
    לצערי, אין לי פתרונות.
    רציתי רק לומר, שריגשת אותי ותארת מאוד טוב את המצב – העגום לצערי.
    אין לי אלא לאחל לך, שתמצא את האושר שלך.

    עדה.

  2. כשקראתי אותך חשבתי על אחי, שכבר מזמן ויתר על קשר מיני עם אשתו (או עם כל אשה אחרת), או על גילויי חיבה, אבל כל-כך חסר לו מה שיש לך בשפע: חברות, תקשורת מילולית טובה, שיתוף פעולה. גם המצב הכלכלי הלוחץ לא מוסיף אושר ולא מזמין פרידה, שתמיד כרוכה בהגברת העול הכלכלי. ולפני הכל, הילדים. אבל איש איש וכאביו, ואני מאחלת שעוד תהיה לך אהבה, עם או בלי להישאר בנישואיך. אני די בטוחה שתגיע לזה.

    בכל אופן, כתבת יפה, ותודה על השיתוף.

  3. רבים מאיתנו ניצולי ספינת זוגיות טרופה, שוחים בכוחות כלים אל החוף, מצילים מה שאפשר, מה שנשאר – חיוך חמים, חיבוק מדי פעם, בדל שיחה. ממלמלות את המנטרה המקודשת, הילדים הילדים. האמת הפשוטה החותכת ואוי כמה שהיא חותכת – אין לנו לאן ללכת

  4. ממליצה לכם ללכת לייוץ זוגי. חבל שהשנים יעברו והאושר יתרחק מכם. ילדים רוצים הורים מאושרים ואין זה משנה אם זה בצריף או בארמון.
    בהצלחה מכל הלב. עידית.

  5. תודה לכל המגיבות וגם למי ששלחו מיילים באופן פרטי. התגובות מעודדות, אבל הכיוון, לצערי פחות. אהרונה – התגובה שלך במיוחד נגעה לי, תודה. עידית – היינו בטיפול זוגי. לא חסכנו זמן וכסף ואפילו היתה התקדמות כלשהי שגרמה לי לחשוב שהנה, הבעיות בדרך לפתרון, אבל מיד אחריה הגיעה נסיגה, והיא היתה כואבת ביותר. שוב תודה לכולם, ואפשר להמשיך לכתוב לי במייל הפרטי.

  6. בפשטות גמורה אומר לך,אם הישקעת בחייך האישיים יותר מאשר בעבודה שלך או ברכוש שלך תקבל את התמורה
    לחיות ביחד עם עוד אדם זו עבודה קשה ועתיד שצריך לחסוך עבורו רגשות וזמן פנוי

  7. אני קוראת אותך וזה עושה לי כ"כ עצוב. אני נלחמת בציפורניים לא להגיע כ"כ רחוק, וזועקת שוב ושוב לבעלי לחזור אל הקירבה כי הניצוץ עדיין קיים אי שם בפנים. אני בבית עם 3 ילדים והוא בקריירה שלו עד מעל הראש.רוב הזמן אני לבד צמאה לחיבוק ושיחה אישית ולא רק לסידורים לוגיסטיים, וכן גם לסקס שרק איתו הוא הכי מדהים, אבל לצערי נדיר.
    כשהיינו במקום הכי נמוך כבר חשבתי שאני עוזבת אותו ואת "סיר הבשר" והולכת לחיות עם אהבה אחרת. הוא הזדעזע כשסיפרתי לו ו"חזר למוטב" לחודשיים מדהימים ולוהטים. אבל השיגרה חזקה מאיתנו ושנתיים אחרי אני מוצאת את עצמי כמעט באותה נקודה. לבד בארמון מקסים עם 3 ילדים מפונקים ובעל שיוצא מהבית בבוקר השכם וחוזר כשאני כבר ישנה. לבד.

  8. סיפור כל כך מוכר וכל כך עצוב ויחד עם זאת החיים קצרים ומגיע לנו לחוות אותם כמה שיותר,ללא אהבה וסקס אין טעם לחיים, מגיע לך למצוא אהבה חדשה, עם כל הקושי והתמודדויות הצפויות לך בעתיד,שולחת לך המון כוח, המון הצלחה ובטוחה שתמצא את האהבה הגדולה, החסרה שמגיעה לך…..אוהבת אנשים אמיצים!!!!!

  9. שוב, תודה על כל התגובות, ועדכון: לאחרונה החלטנו על פרידה. ההחלטה היתה קשה מאד, לאור כל מה שכתבתי לעיל. אבל ההבנה היתה שפשוט אין ברירה. בקרוב נצא לדרך החדשה.

    תומר

  10. לכל מי שנמצא במצב הזה אני יכולה לומר כי ברגע שאתם תהיו במקום הראשון עבור עצמכם.. ולא הילדים, הרחמים על בן/בת הזוג, הכסף, הרכוש, הירידה ברמת החיים, מה יגידו עלינו וכו'…ברגע שאתם תהיו הכי חשובים, טיפונת לפני שאר הדברים, אתם תקומו ותלכו.

  11. הכנות שלך, והאהבה שלך למשפחתך ראויה לשבח, אך בחיים צריך לעשות החלטות שלפעמים כואבות ונכון כגרושה לילד , הילדים משלמים את המחיר אך….. בסופו של דבר מתרגלים ולא ייתכן שהם יגדלו בבית קר ללא אהבה בן ההורים הנזק הזה הרבה יותר חמור לעתיד שלהם מבחינה ריגשית. כל שינוי הוא קשה ולכל דבר יש מחיר אך לא יתכן שעבור הילדים נמחק את הרגשות שלנו והצרכים שלנו כי כשאנו מאושרים הילדים מאושרים וכשאנו מרירים הילדים תאמין לי מרגישים זאת. אם יעוץ זוגי לא יעזור תעשו פסק זמן של פרידה אולי המרחק והתמודדות החדשה ייתן לתמונה קצת פרספקטיבה שונה, אולי. ולא, לא קרה כלום אפשר לסיים יפה ולהשאר חברים והורים טובים. רק על בבקשה תחגוג בחוץ כל עוד אתה נשוי זה פסול בעיניי ולא פר…. בהצלחה

  12. מגיע לך ולה הרבה טוב. תעשו את מה שיביא אתכם לשם וגם הילדים ייקבלו הרבה טוב מהמקום החדש שלכם.

  13. איזה עצוב זה.. כל התגובות גם נורא עצובות.. אני נשואה 3 שנים ואחרי שנה בלבד הבנתי שלפרפרים חיים קצרים וחשבתי שזה רק אצלי ועכשיו אני נוכחת לגלות שאני לא לבד ושזה בחיים גם לא ישתנה המצב הזה וזה ממש מעציב אותי שהאהבה לא מנצחת הכל ושהיא הולכת לאיבוד מתי שהוא, אני רוצה לומר לי זה לא יקרה! אבל אני כבר לא מאמינה שעל אהבה העולם עומד וצר לי לשמוע שנפרדתם..שיהיה בהצלחה!

  14. צר לי תומר, כמנהגי, אני לא עומדת להיות רחמנית כמו שאר המגיבים. כמי שנשואה עשר שנים ועם שני ילדים אני יכולה להבין ולהזדהות עם דברים שאתה כותב, והזדהיתי- עד לנקודה בה כתבת כמה זמן אתם לא שוכבים.
    לא ברור לי איך בפסקה אחת אתה אומר שיש בינכם תקשורת מילולית טובה ושהיא החברה הכי טובה שלך ואז אתה אומר שלא שכבתם חצי שנה. המחשבה המיידית שלי היא שאולי היה או יש לה מישהו אחר. אולי גם לך עברה המחשבה הזאת. המחשבה השניה היא שלמנוע מעצמך סקס זה עינוי נורא, והראשון שמשלם עליו מחיר הוא האדם עצמו, ולאו דווקא הזוגיות שלו.
    תמיד תהיתי מה אנשים מגדירים מעט סקס. מזעזע אותי לחשוב שאנשים מוותרים לעצמם ונותנים לזה לקרות פעם בחודש ולא מבינים שזו נורת אזהרה.
    כשהמגע הזה דועך, האינטימיות החשובה מכל שמקיימת קשר זה סימן שמשהו מאד השתבש. מעבר לכך שאין לי ספק שכולנו הופכים להיות אנשים קשים יותר כשאין לנו את המקום הזה של ההנאה, הפורקן, הנחמה, הקרבה. בסרט הנהדר "המועמדת" על מועמדת לסגנית נשיא ארה"ב (עם ג'ואן אלן הנהדרת) מנסים להכפיש את שמה ולקשור אותה ב"שערוריית מין" מהעבר שלה. מתישהו במהלך מסע ההכפשה היא אומרת לזה שיזם אותו "Because, you know, there's one thing you don't want. It's a woman with her finger on the button who isn't getting laid. " על פניו משפט סקסיסטי, אבל כל כך נכון, גם לגברים.
    חיים בלי מגע, בלי סקס, בלי השיתוף שזה מאפשר נשמעים לי חיים מזעזעים. כמו כל דבר אחר בזוגיות גם בזה צריך להשקיע, גם כשאין חשק לא לוותר, ויש דרכים רבות לגרום לזה לקרות. אתה אפילו אומר שאתם "מבלים".
    האם להיפרד מאשתך, שמה שאתה מתאר שיש בינכם, אם הוא אכן כך, עדיין יכול לעבוד, זה קל יותר מאשר לשבת איתה יחד ולהחליט שפעם בשבוע נפגשים לסקס? מתחילים בפעם בחודש? שמפנים כל ששי בבוקר או כל שלישי אחר צהרים לפגישה גופנית? שאל אותה מה נראה לה קשה יותר: לשכב איתך בלי שיבוא לה או להתרגש ולחלק את הבית של הילדים, להתחיל חיים חדשים ולבנות קרבה עם אדם חדש? הרי איך אפשר לחשוב שקשר יכול להמשיך להתקיים באינטימיות ללא הדבר הזה?
    אני לא יודעת אצילנו מה קודם למה: חוסר סקס לריחוק או ריחוק לחוסר סקס. אבל כשהמינון שלנו יורד ולו במעט שנינו מיד שמים לב לתוצאות. תפסת אותי בסופם של יומיים בהם גם אני שוקלת מחדש את הקשר שלנו והופכת תסריטים שונים בראשי, ודווקא בגלל דברים אחרים לגמרי. כי סקס עדיין יש, אמנם במינון נמוך יותר מהרגיל שלנו אבל עולם אחר לגמרי ממה שאתה מתאר. בעיקר כי אני לא מוכנה לעשות את זה לעצמי, בלי קשר לקשר. התקשורת הגופנית בין בני זוג היא דבר כל כך מהותי, וכמו שאתה מתאר את זה גם אתה מבין שזהו עצם העניין.
    זה אולי יישמע איום אבל גם פה הפתגם "עם האוכל בא התיאבון" נכון. אם הנישואים חשובים לה היא חייבת לחזור לשכב איתך. שתתחיל בלי חשק. ש"תיתן לך". פעם שנאתי את הביטוי הזה. חשבתי על המילה "נותנת" במובן של giving. כאילו הפכנו כל אישה לסוג של נותנת שירותים. היום, אחרי שנים של סקס עם אותו פרטנר (שכן, מה לעשות, פחות מרגש ודוהה עם הזמן) אני מבינה שלפעמים "אחת שנותנת" זה פשוט במובן letting, לאפשר.
    עזבי, תגיד לה. את לא צריכה לתת לי כלום. רק תאפשרי. השאר, אם עדיין יש שם משהו, יקרה מעצמו.
    אם אתם מחליטים שאתם רוצים לנסות לעבוד על זה אתם לא צריכים שום טיפול זוגי. אתם צריכים סקס. קחו בייביסיטר, קחו חדר במלון, קחו סמים. לא משנה מה תקחו, קחו אחריות על החלק שלכם בהדרדרות של היחסים שלכם וקחו את עצמכם בידיים.

  15. תומר, ברכותיי לכם ולילדים על ההחלטה.
    הילדים ייצאו נשכרים מכך שיהיו להם – גם אם זה ייקח זמן – שני בתים עם אהבה, והורים שהם חברים טובים. הרבה יותר טוב מבית אחד בלי אהבה.

    כדי שלא יהיו כאלה פערים בין ההורים המציאו את המזונות, וגם אם יהיו הבדלים (ויהיו) בין הבתים – זה לא נורא שהילדים ילמדו שיש יותר ממודל אחד.

    מניסיון.

  16. שוב תודה על התגובות.

    רונית, היינו בנסיון הזה בדיוק. לנסות לאלץ את הסקס. זה היה חלק משמעותי מהטיפול הזוגי והיה דומה מאד למה שתיארת. לתקופה קצרה זה גם עבד, אבל בשורה התחתונה הרגשנו שזה לא בא מרצון. בכלל לא. תחשבי על מצב בו שני גברים הטרוסקסואלים חולקים בית, חברים טובים, מסתדרים מצויין, אבל אחד מהם דורש מהשני לקיים איתו יחסי מין פעם בשבוע. זה מה שאני מרגיש איתה, ובמצב כזה אני לא יכול לאלץ אותה. הפרידה היא עניין גמור, כבר אין ממנה דרך חזרה.

    תמר, אני לגמרי מסכים. ניסינו וננסה לגשר על הפערים ככל שנוכל.

  17. היי,
    קראתי את המאמר בגיליון לאישה, חשבתי שבא לי לפגוש אותך, בסוף המאמר בגליון, צויין שהמאמר מופיע גם באיגטרנט באתר זה, לא התעצלתי , נכנסתי, והתפוצצתי מצחוק מהפרצוף שמופיע ליד השם שלך, אני גרושה עם 3 ילדים גדולים ומקסימים, אין לי הטפות מוסר מיותרות כמו שהספקתי להבין שקבלת פה, וזה לא שאין לי מה להגיד, אך הרגשתי , שאם תרצה לא המקלדת תדבר, אלא העיניים….
    אתי.

    • אתי, כתובת המייל שלי מופיעה בראש הפוסט – את יכולה לכתוב לי.

      והאייקונים, כמו ששמת לב – הם אקראיים למדי, במציאות אני לא מרכיב משקפיים.

      • היי תומר, ראיתי את כתובת המייל שלך בראש הפוסט , אך משום מה לא הצלחתי לפתוח אותה, ברור לי שהאייקונים הם אקראיים, אך עדיין הם מצחיקים, המייל שלי , אם תרצה לשוחח, אשמח, ביי, אתי.

  18. היי תומר מקווה רק היום קראתי את הכתבה שלך מאוד הזדהיתי מקווה שהיום אחרי שנתיים הכל הסתדר בחיים שלך

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).