בלוגים של אבות בישראל/ ריקי כהן

סצינת הבלוגים של האמהות חצתה זה מכבר את נקודת הרוויה שלה, הזירה ברורה למדי, ואת רשימת הבלוגים המשמעותיים כבר פרסמתי כאן בעבר.

באופן תמוה יחסית לעיסוקיי לא נקשרתי בקריאה קבועה לבלוגים של אבות, היה לי איכשהו רושם שמדובר בעניין מינורי ברשת, לא מושקע רגשית וטכנית, ובכן, זה לא מדויק. אמנם מספרם קטן בהרבה, כך התרשמתי ויש לרבים מהם נטייה להתייאש מהר, אבל ממחקר רשת מהיר מתברר שאנחנו מפסידות  מהיעדר הדיאלוג עם הבלוגים והכותבים שלהם, ננזפתי על ידי עצמי.

מסקנותיי הזריזות מצלילה אינטנסיבית של 24 שעות לא יוכלו להחליף מחקר, כמובן, אבל בכל זאת, ועל הסיכון בהכללה, התרשמתי ש:

1. יותר מידי אבות פתחו בתפוז בלוגים וזנחו אותם אחרי תקופה קצרה, כנראה בשל היעדר תגובות, בעיקר בשנים 2007,2008. הרשתות החברתיות לא שיפרו את הדומיננטיות של הבלוגים האלו בבלוגוספירה משום מה.

2. חלק מהכותבים-גברים מפזרים את זרעיהם לנושאים שונים בבלוג, הקשורים גם לנושאים המקצועיים ולתחומי העניין שלהם.

3. גם אם הסגנון פחות רגשי/מתפשט, יש בכתובים כדי לפרוע את הסטריאוטיפ של האב המרוחק יותר, הנוכח פחות, מקצתם משקפים את התמורות ביחסי השיוויון הזוגיים משפחתיים. רבים מהם עוסקים בדילמות חינוכיות ולעתים חברתיות-אוניברסליות בהתייחסותם מהכותבות אמהות.

4. הם הרבה פחות חשופים ויותר מהודקים בשמירה על הפרטיות שלהם, וכמו כן, נוקטים עמימות ביחס לזירה הזוגית שלהם.

5. הם כן משקפים משהו מהלך הרוח ההורי שנובר בהורות שלו ללא הרף, בודק את עצמו ותלוי בזה מבחינת הסטטוס האישי, וכמובן אחד הגברים המובילים בנושא הוא הפסיכולוג גיל ונטורה. וזה שחשבתי שאבות-גברים פטורים מרגשות אשמה, היה, ובכן טיפשות.

רשימת הבלוגים

"אבא יש רק אחד". בלוג עצמאי שפועל כבר חמש שנים, של החוקר החינוכי ארנון הרשקוביץ', כיום חי עם משפחתו במסצ'וסטס לצורך פוסט דוקטורט. "אמא יש רק אחת, ומה עם אבא? יש כמו זבל?" שואל ארנון הרשקוביץ' בעמוד ה"אודות" של הבלוג שלו. בבלוג היפה שלו הוא ממחיש את הנאה דורש נאה מקיים, וכותב על חיי האבהות שלו, חוויותיו עם ילדיו, דילמות חינוכיות ורגשית, ועל המעורבות העמוקה שלו, בקיצור כל מה שאבא שלי לא היה מעלה על דעתו. ראיון קצר עם ארנון הרשקוביץ', בפוסט הבא.

"24 באפריל 2011. אני מתעורר מאוחר מן הרגיל, מעין מתנת יומולדת קטנה אך כל כך משמעותית. על מתקן-המשקפיים-בצורת-אף, במקום משקפיים, מונח כרטיס ברכה צהבהב. בצדו האחד, נכתב בטוש שחור: To dad. בצדו האחר, באותו הטוש: I love you. בשלב הזה, כיוון ששמעתי ממנו את הסיפור על כרטיס הברכה לזוֹשֶׁ, אני כבר יודע שהיוזמה היתה שלו. לבכות ממנו…"

"הרהורים של אבא", הבלוג של נתאי ונדב פרץ, זוג אחים, חברי קיבוץ  רביבים, שגם מתארחים פה באתר לעתים. הבלוג עוסק גם באקטיביזם חברתי וגם באבהות ועוד קצת.  נתאי נשוי ואב לשלושה, עוסק בענייני הפקת וידאו ומפעיל את סיפורי סבתא. נדב נשוי ואב לשלושה, דוקטורנט בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית.

"כשיום העבודה של לירון יסתיים בשעה 17:00 לכל המאוחר, כשהוא יוכל לקחת יום או יומיים קצרים בשבוע כדי לקחת את הילדים מהמעון בלי לפגוע בקריירה שלו, כשהוא יוכל לקחת חלק בחופשת הלידה של ילדיו בתנאים סבירים – אז הוא לא יעמוד בפני הדילמה, שכל כך קל להיכשל בה, ואז האבהות שלו תראה שונה לחלוטין".

מימין לשמאל: נדב פרץ, נתאי פרץ, ארנון הרשקוביץ' ודובי קננגיסר (למטה)

"אב במשרה מלאה" שכותב דרור כהנוביץ', הוא שמו של בלוג ותיק למדי בתפוז, שעוסק בהורות וגם בצרכנות, עריכת דין, ולמרבה הצער הנורא,  גם במחלת הסרטן של אשתו בשנה האחרונה. הפוסט האחרון "תאריך תפוגה", מצמרר בטריוויאליות של הטרגדיה הזוגית והמשפחתית.

"אז כמה זמן נשאר לי לחיות?

- אם לא נמצא תרופה שעובדת, שנה וחצי – שנתיים. אם נמצא תרופה שעובדת – תוחלת החיים שלך כיום היא עוד 10 שנים. אבל זה במצב התרופות הידועות לנו כיום. אם יפותחו תרופות חדשות בעשור הקרוב, תוחלת החיים שלך יכולה לגדול.

- ומתי מפסיקים את הטיפול הכימותרפי?

- בשני מקרים: או שהטיפול מפסיק לעבוד, או שהטיפול עובד אבל החולה בא ואומר שהוא לא יכול יותר לעמוד בכימותרפיה.

כך, במילים אלה, פשוטות וחדות כסכין, קבע פרופ' ענבר לאיריס את תאריך התפוגה שלה. כמו חלב או ביצים בסופר, שיש עליהם חותמת עם תאריך תפוגה".

"ועכשיו אבא", בתפוז, מפרט סיטואציות מחיי אבא שההורות הגיעה אליו לאחר מסע של טיפולי פוריות.

"סופסוף חזרה לגן. בצעד לא בטוח… היא טוענת ש"משעמם לה בגן" ושהילדים אומרים שהיא בת שנתיים ועוד כל מיני סימנים שמראים שזה לא זה. האישה כבר נכנסה לחרדות: איך היא הכניסה את פשושית למקום שלא טוב לה בו. שנה שעברה היה לה מצויין בגן, היתה עולזת כל בוקר וזורקת אותנו בדרכה לגן. והפעם היא מבקשת משחק ואחר כך סיפור (בעצם זה אני שהעליתי את הרף..) ואחר כך חיבוק על אבן מסויימת מחוץ לגן ועוד חיבוק, ואז היא חוזרת לגן, ולדברי האישה היא לפעמים יוצאת חזרה בריצה עם בכי בדרישה לחיבוק נוסף.

בקיצור – כנראה שלא טוב לה בגן יחסית למה שהיה לה שנה שעברה.

הגן יותר גדול עם יותר ילדים. ומורכב משני שנתונים, והיא גם כך מהקטנים יותר בשנתון שלה. כך שקשה לה. היא פחות מוצאת עם מי לשחק, יש דברים שהיא עושה פחות טוב מאחרים – בעיקר מה שקשור לפעילות, קפיצות, טיפוסים וכו'. אני מקווה שהאישה חרדה לשווא. בכל זאת יש לה חברות בגן ואפילו שהיא לא משחקת עם הבוגרים היא כן מוצאת עם מי לשחק".

 

אבא של עמר. יעקב זנדמן כותב בלוג שבו הוא מנסה להתמודד עם השכול והאובדן בעקבות מותו הטראגי של בנו בן ה17, עמר. נקודת המבט רוחנית בפוסטים רבים, והוא גם כתב בעבר טור רוחני בNRG.

"אם חושבים על זה, הזכרונות שלפני ספטמבר היו טובים. רק אחר כך באו הזכרונות הרעים. הקשים ביותר באו בימים הראשונים, כשהפצע היה פעור והבור פתוח, ולא אכפת היה לי ליפול פנימה. אף פעם לא ניסיתי לסגור אבל מהעיריה או מהשמיים באו והניחו מכסה, שלא יפלו פנימה, וכך התחלתי גם אני מהלך ליד הבור ועל פיו, ולא נופל לתוכו.

אני זוכר את כל הילדים ההמומים שהכירו את עמר דרך המחשב, מבטיחים לשוב ולהפגש בגן עדן. לגן העדן תפקיד חשוב בדרך הנחמה, והנחמה – כל כך צריך אותה. ואני חושב על הקשיים הפרקטיים. איך יוכלו ילדים שהכירו רק באינטרנט, שידעו רק כנוי, איך יוכלו להפגש בעוד שישים שנה? לא מכירים לא את מראה הפרצוף ולא את השם ואין את מי לשאול כי בגן עדן לא רושמים כינויים. צריך לעבור אחד אחד בין שוכני המקום ולשאול- "אתה Codename?" ואני גם יודע שזקנים בני שבעים כשיגיעו לגן עדן כבר לא יזכרו לחפש את הילד ההוא שהכירו פעם דרך הפורום במחשב, אולי חוץ מכמה".

 

"מכתבים לאלת האדמה", אב מתעד את גדילתה של ביתו האהובה במכתבים, במטרה להציג לה  אותם כשתגדל.

ילדה שלי,

נר שמיני של חנוכה. לאט לאט נקבצים הורים וילדים נרגשים ליד הבריכה לארוע שנקרא "מדידת זמנים". מעין תחרות קטנה שבה מודדים זמנים בסגנונות שחיה שונים.

רואה אותך מתחממת, ואז נכנסת למים לחימום. תנועות חלוקת ויפות. רואה את השיפור שלך מאז תחילת השנה. גם אישתו של סבא רואה ולא מאמינה. היא לא ראתה אותך כבר הרבה זמן שוחה.

כולנו מחכים למשחה הראשון – רגלים חתירה. את נכנסת למים ומיד הרגלים מתחילות לעבוד ואנו מעודדים ביציע. את מצליחה לנצח את המשחה שלך, ואמא ואני עם דמעות התרגשות בעיניים.

 

"לא שומעים". דובי קננגיסר, ממקימי מגזין הרשת החלוצי "האייל הקורא", וכיום דוקטורנט למדע המדינה בטורונטו, הפך לאבא, נסע ללמוד בקנדה (אבל חוזר בקרוב), וכותב בבלוג הדעתני והחריף כהרגלו, גם על אבהות.

"אתמול גיליתי דבר מה שהפתיע אותי, למרות שלא היה צריך להפתיע אותי. הילד שלי לא יודע מה זה "אלוהים". פשוט לא יודע. אלוהים זה לא חלק מהלקסיקון שלו. הוא כרגע נמצא במקום הזה שדתיים אוהבים לטעון שלא קיים. הם טוענים שאתאיזם היא גם סוג של דת, בגלל שאתאיסטים "מאמינים שאין אלוהים", ואמונה שאין כמוה כאמונה שיש. אבל הוא לא "מאמין שאין אלוהים", הוא פשוט לא חושב על הסוגיה, כי הוא לא יודע שיש משהו שהוא אמור להחליט אם הוא מאמין בו או לא".

 

"יותר מידי סרטים", נעם רשף הוא עורך בynet, שכותב בלוג עצמאי במסגרת "רשימות" מעורב נושאים, ילדיו המתבגרים ואבהותו הם נושאים בולטים.

"ואני מתלבט. אני חושב שהיחס לסקס סובל מלא מעט צביעות. לא מטפלים בזה מספיק, לא מסבירים מספיק – את מירב ההשכלה שלי בנושא אני חייב לספרי פטריק קים ולחוברות פנטהאוז שהיו בשפע אצל חבר טוב (ותודה לפנטהאוז פורום ובוב גוצ'יונה על הכל). היום, כשכל ילד יכול לגלוש לשלל אתרי פורנו ולהוריד באימיול את המיטב של סשה גריי, הילדות שלי נראית פתאום זכה ובתולית. כך שאם הכללית רוצים באמת להגיע למישהו, להעביר את המסר, הם צריכים לעשות את זה בדיוק ככה: לא מכובס ומעודכן.

אם אני בודק את זה במבחן האישי – הרעיון שהבת הפרטית שלי תקרא טקסט כזה קשה לי, אבל ברור לי שזה לא רציונלי. אם וכאשר היא תגיע לטקסטים כאלה בגיל העשרה המאוחר (אני מקווה) אני אצטרך להשלים עם זה, ולא סתם כי אין ברירה – אלא כי זה טבעי, ובסדר. קצת כמו לתת לילד את מפתחות האוטו ביד רועדת אחרי שהוא הוציא רשיון. אבל אם אני מסתכל קצת מסביב, יש כאן חוסר רגישות מצד הכללית מול הורים מסורתיים, או סתם שמרנים. תסווגו את זה ל-20 + עד מחר, כל ילד יכול למצוא את זה בגוגל".

 

"סופר דדי". דני גיל עשה תואר בפסיכולוגיה, והוציא ספר על אבהות והורות בכלל, "אלוהים בגובה העיניים", ובאתר שלו פרסם פרקים ממנו:

"התהליך הזה, שבו אנחנו עושים צעד קדימה ומיד מתפתים לקחת שניים אחורה, הוא מאפיין בולט של החברה המודרנית, בכל סוגיה ובכל תחום. סליחה על המילים הגדולות אבל תסתכלו על הדמוקרטיה שלנו למשל, על כל הסדקים שבה, כמה פעמים שמעתם אנשים מסביבכם מאשימים את עצם קיומה של הדמוקרטיה במקום להאשים את הסדקים? כמה פעמים שמעתם אנשים שבוחרים להאשים את עצם קיומה של הטלוויזיה בגלל כמה תכניות שהם לא אוהבים? כמה פעמים שמעתם או הרגשתם אתם בעצמכם געגועים למנהיג חזק שיבוא כבר לעשות פה קצת סדר, בין אם זה שליט חזק לעם אובד או אם חזקה לילדים מעצבנים? התהליך הזה הוא תהליך מסוכן בעיניי. אנחנו עדים לו וסובלים ממנו מהסיבה הפשוטה שנטשנו כלים כוחניים בטרם רכשנו כלים בונים".

 

 

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

11 תגובות ל “בלוגים של אבות בישראל/ ריקי כהן”

  1. פוסט מאוד מעניין. אני גם נתקלתי פעם בבלוג של אלכס בן-ארי, משורר אבא בעצמו, וחלק מהפוסטים שלו היו גם על ילדיו (והסיפור המשפחתי הלא-קל שלו)

  2. בזכותך נגעתי לבלוג המדהים של ארנון – תודה.

  3. מקריאת הרשימה הקצרה (שאת רובה היכרתי, ושמחתי להכיר בלוגים חדשים) נראה לי שבניגוד לבלוגים של אמהות, שרובם מוקדשים אך ורק, או בעיקר, לאמהות ולדילמות שמלוות אותה, הבלוגים האבהיים הרבה יותר מגוונים בנושאיהם – הם עוסקים בפוליטיקה ובחברה, ומדי פעם גם בשאלות של אבהות. הדוגמאות המובהקות הם הבלוגים של נתאי ונדב ושל דובי (ויוצא דופן הוא הבלוג של ארנון, שאינו הבלוג היחיד שלו).

    האם נשים שהן אמהות חשות צורך רב יותר להגביל את הבלוגים שלהם לנושאים אמהיים בלבד, ביחס לגברים?

  4. איילת, כן, התייחסתי לנקודה הזו בפוסט. אני לא יכולה להגיד שכך הדבר, שאת משערת. בבלוג הקבוע שלי ברשימות אני כותבת גם על ספרים, מוזיקה, יחסים ושאר דברים שמעסיקים אותי, פה ושם גם חברה. קשה לי לקבוע למה זה ככה, אני לא בטוחה בשום השערה שלי.

  5. יופי של כתבה :)
    אני עצמי בולג במרץ עבור הבנות שלי ואודותיהן.
    הילי, בקרוב בת ארבע זכתה לבלוג מגיל חצי שנה
    http://healy-levy-yurista.blogspot.com/
    (אחרי הפסקה של כשנה שבתי לעדכן)
    אור וכליל, התאומות בנות שבעת החודשים קצת קודם
    http://healy-levy-yurista.blogspot.com/

    המטרה: לתת לקטנות גישה לתקופת החיים היפה כל כך אשר תמיד נשארת נעולה בפנינו. למעשה אחד הבלוגים האחרונים שלי עבור הילי עוסק בתהיות אודות מהות הזכרון והקשר האפשרי שלו לשפה.
    אני רק יכול לקוות שכאשר הן תגדלנה הן תדענה לקרוא עברית (אנו חיים בארה״ב כבר זמן לא מבוטל).

    גיא 

  6. אני שמח וגאה להוסיף עוד בלוג אחד לרשימה והוא הבלוג שלי.
    אני גם מתחיל בדיוק בימים אלה פרוייקט שנקרא
    להיות אבא טוב יותר
    אשמח לקבל תגובות וביקורת ועידוד ומה לא :)

טראקבאקים / פינגבאקים

  1. אבא כותב בלוג | קורות האם האובדת - 28 באפריל 2011

    [...] פרסמתי הערב ב"אמהות אובדות", סקירה של זירת הבלוגים של אבות בישראל, רשימה של הטובים בהם, וכמה מסקנות על המתרחש בה, ועל האופי של הבלוגים האלו. תיהנו. By ריקי כהן, on 28 באפריל 2011 at 22:29, under אמהות אובדות. אין תגובות עדיין פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL. « תכתבי או תסתמי [...]

  2. אחד מיוחד/ ראיון עם ארנון הרשקוביץ’ | אמהות אובדות - 30 באפריל 2011

    [...] לרשימת הסקירה על הבלוגרים-אבות הישראלים, הצגתי שאלות לארנון הרשקוביץ', מהבלוג "גם אבא יש רק [...]

  3. סוכן זוטר, מקסימום לבלר » מעקב סוכן זוטר - 4 במאי 2011

    [...] ההורות האחרון שלי זכה לעדנה מחודשת בזכות ריקי כהן, שהמליצה עליו באתר שלה וגם בדף פייסבוק פופולרי שהיא מנהלת. קיבלתי הרבה [...]

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).