עודף אבחונים של ילדים/ שני הורוביץ

שני הורוביץ היא מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות", יועצת, מרצה ומאמנת מוסמכת, וכותבת מאמרים על הורות.

בתקופה האחרונה יותר ויותר ילדים עוברים אבחונים – אבחונים המגדירים אותם כבעלי לקויות והפרעות למיניהן. יותר ויותר ילדים נוטלים תרופות על מנת לטפל בהפרעות ולקויות אלו. ואני שואלת את עצמי:
מהם  הגורמים למציאות זו ? ועבור מה? מהו השיעור שעלינו כהורים וכאנשי חינוך לעבור?

הגורמים למציאות זו הם:

1. כשל של מערכת החינוך הקונבנציונאלית בהבנת מהותו של חינוך.

בעוד שבאופן בלתי מודע שואפת מערכת החינוך לצייתנות ועדריות מחשבתית והתנהגותית, מהותו של חינוך היא גילוי הדרך המחשבתית הייחודית של כל ילד וילד.
בעוד שמערכת החינוך הקונבנציונאלית שואפת לציונים גבוהים של תלמידיה, מהותו של חינוך הינה ביטוי הדרך היצירתית של כל ילד וילד לפתרון, ולא הפתרון עצמו.
איך תוכל מורה להורות כל ילד באופן התואם את צרכיו ואת ייחודו, כאשר בראש מעייניה הוא להשקיט את התלמידים, עבור העברת החומר הלימודי?
איך יוכל המורה להיות קשוב וסבלני לכל ילד, לפתח דרכי לימוד, חשיבה והסתכלות, כאשר יש שלושים ושישה תלמידים בכיתה?
כך קורה שמערכת החינוך אינה בנויה להכיל ולעכל סטייה, ולו הקטנה ביותר, מהמשבצת הנורמטיבית המקובלת. וכמות ההמלצות לאבחונים הולכת וגדלה.

2. בלבולו של ההורה במהות תפקידו.


אנחנו שואפים שלילדינו יהיה בטחון עצמי גבוה, אך ללא הרף אנו מבקרים ושופטים אותם על מעשיהם והתנהגותם. פעמים כה רבות אנו מחפשים את הילד בחולשותיו ומוכיחים אותו שוב ושוב על כך.
אנחנו שואפים שלילדינו יהיה דימוי עצמי גבוה אך אנו לוקחים אותו לאבחון המאבחן אותו כבעל לקות או הפרעה.
ענו לעצמכם – איך אתם הייתם מרגישים עם החותמת של "משהו לא בסדר איתך", מה זה היה עושה לבטחון ולדימוי העצמי שלכם?

אנחנו חושבים שאנו אוהבים את ילדינו ללא תנאי, אך אנו ללא הרף מציבים תנאים לבקשותיהם, ופרסים להתנהגותם כרצוננו.
אנחנו חושבים שאנו מקבלים את ילדינו ללא תנאי, אך אנו נותנים לו טיפול תרופתי אשר משנה לגמרי את אופיו הייחודי, את נשמתו, את חיותו, אנחנו מנסים לתקנו והרי שלם הוא.

אנחנו מאמינים שבלקיחת הילד לאבחון והטיפול בו, אנחנו רוצים את טובת הילד, לעזור לו, שיהיה לו יותר נעים וקל, אך בעצם רצוננו הוא בנוחות וקלות עבורנו. אנחנו כמהים ל"שקט תעשייתי".
קצנו בקריאות היומיומיות לכתלי בית הספר בשל התנהגות ילדינו. קצנו ברמת הסבלנות וההכלה שעלינו להשקיע בילדינו ואנו מחפשים פתרון.
ממש כפי שמערכת החינוך שואפת לצייתנות ועדריות מחשבתית והתנהגותית כך גם ההורה, כמובן שבאופן בלתי מודע. כמה קל לנו כאשר ילדינו מצייתים לנו, חושבים ומתנהגים כמונו וכמה קשה לנו כשלא.

יותר מכל, אנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, אך רובנו עייפים וטרודים מדי בכדי להתעניין ולהקשיב ל"מה עושה אותם מאושרים?" או "מה מעציב אותם?"

שני הורוביץ

הזכרות במהות תפקידו של ההורה:

א. אהבו וקבלו את ילדיכם ללא תנאי
זו לא אשמתכם שילדכם כך, ואין זה אומר עליכם דבר. ילדכם הוא אדם בפני עצמו ואינו סוכן המייצג אתכם. יש לו תכונות אופי, רצונות, מניעים, אהבות, דאגות ופחדים משלו – הוא עולם בפני עצמו, נהדר ונפלא מאין כמותו.
תנו לו את החופש להיות מי שהוא – זוהי אהבה אמיתית, זוהי אהבה ללא תנאי.

ב. האמינו בילדיכם ואמרו להם זאת.
האמינו ביכולות ובמסוגלות של ילדיכם, סמכו עליהם, בעיקר כאשר הם איבדו את האמון בעצמם. הם זקוקים לזאת מכם כמו אוויר לנשימה. כאשר אתם תאמינו בילדיכם – הם יאמינו בעצמם.
בחרו "לשים תחת זכוכית המגדלת" את המתנות שהם מביאים לעולם, את הייחודיות שלהם והוקירו אותם על כך.
שימו לב למבטו הגאה של ילד, לנצנוץ בעיניו, למשיכת כתפיו לאחור ולהארכת צווארו, כאשר אומרים לו – "וואו כל הכבוד", "איזה יופי", "איזה ילד בוגר ואחראי אתה"..וכו'.

ג. היו נוכחים בחיי ילדיכם, בסקרנות לגביהם, בהקשבה, במבט ובחיבוק.
ולו רק לחצי שעה ביום, שימו את ילדכם במרכז מעיינכם. התעניינו בו: "מה עבר עליו?", "מה אהב?", "ממה פחד?", "איך הרגיש?" "ומה הוא חושב לעשות?", זאת כמובן כשעיניכם מביטות בעיניו, ולא בטלוויזיה או במסך המחשב המרצד.
כאשר שימת ליבכם היא עליו ולא במחשבות הטורדניות על עתידכם הכלכלי, וידיכם מחבקות אותו ולא את העיתון, הצלחת שבכיור או הסוודר מקיפול הכביסה.

אני מאמינה גדולה בדיוקו של הייקום – שכל הקורה לנו, קורה לטובה ועבור הצמיחה וההתפתחות שלנו הן כפרטים והן כקבוצה. ולכן שהיתי זמן רב עם השאלות: עבור מה? ומהו השיעור שעלינו כהורים וכאנשי חינוך לעבור?

אני תוהה האם הטוב הוא בכך שככל שמערכת החינוך הקונבנציונאלית תמליץ לשלוח יותר ילדים לאבחון, כך תשנה היא את פניה:
יהיו יותר ויותר כיתות קטנות של 12-15 ילדים, העברת החומר הנלמד תהיה באופן חוויתי ורב חושי, תוגש תשומת לב אישית לכל תלמיד, המבחנים ייעשו באופן שונה ואף יפתחו בתי ספר נוספים באופן הזה?

אני תוהה האם הטוב הוא בכך שאין שיעור טוב יותר לחמלה, אמפטיה, הכלה, סבלנות ואהבה, מאשר הורה לילד עם PDD או לילד עם ADHD?
אינני יודעת, בודאי נדע בבוא הזמן, אך ללא צל של ספק, מציאות זו נועדה לשרת אותנו כבני אדם בייקום מופלא זה.

ולדוגמה, ביתי מתחילה להכין את שעורי הבית ותוך כדי מתחילה בסדרת גלגלונים, עמידות ידיים וראש, ממשיכה בשעורי הבית ושוב נמשכת לחרק על הקיר והתעסקות עימו.
וכמו בכל פעם שמתעוררת אצלי התנגדות, ומשהו בהתנהגותה מוציא אותי מדעתי, אני מזהה את הסימן – שפּה ממש בנקודה זו, עלי לעשות את העבודה עם עצמי להבנה, לקבלה, לשחרור ולחמלה. כי השינוי בי, יביא את השינוי בתפיסתי את ילדתי.

כילדה חייתי בצילו של הפחד שכאשר לא אתנהג ואחשוב בדרך המסויימת המוקצת לי על ידי הוריי, אסבול מעונשים, ממכות, ואולי אף אשלח לפנימייה.
אחד הערכים החשובים ביותר שהבאתי עימי להורות ולמערכת היחסים שלי עם בנותיי היה ועדיין הוא, ערך החופש.
לתת לילדי את מרחב החופש להיות מי שהוא– לחשוב, להתנהג ולהרגיש באופן הייחודי והמיוחד רק לו, כל עוד אינו פוגע ומסכן את חייו וחיי הסובבים אותו.

ביתי מסיימת את שעורי הבית שלה תוך כדי ארבעים עמידות ידיים, עשרים עמידות ראש, עשרה גלגלונים…אני קוראת לה להראות לי את אשר הכינה.
היא יושבת בחייקי ואני מחבקת אותה ואומרת לה עד כמה אני אוהבת את דרך חשיבתה המקורית והיצירתית.

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

7 תגובות ל “עודף אבחונים של ילדים/ שני הורוביץ”

  1. כמה שאת צודקת. בני אמנם רק בן שלוש וביתי בת חצי שנה, אבל רוח הדברים שכתבת עלינו, ההורים, כל כך נכונה.

    התרגשתי לקרוא ונעצבתי. חשוב ללמוד מזה

  2. הכל טוב ויפה, אך תמהתני אם גם כאמא לילד מיוחד היית כותבת את אותו הדבר.
    האבחון הכרחי להבנה של ההורה את מצבו האמיתי של הילד, אשר במרבית המקרים אינו יכול להסביר מה קורה לו או איך הוא רואה / חווה את העולם.
    דווקא אבחון מקצועי יכול לתת להורה את הכלים הנכונים לפגוש את ילדו בצורה מתואמת ולא רק זו המוכרת להורה מנסיון חייו הוא. הורה יכול להיות מבין/מכיל/פוגש וכו' ומלא רצון להיות עם הילד אבל אם אינו מבין שלילד יש קשיים מסויימים אז זה פשוט פול גז בניוטרל.
    אני חושבת שזה יתרון עצום שיש את כלי האבחון למינהם ואני חושבת שכל הורה שתוהה לגבי ילדיו ראוי שילך לאבחון.
    זה בדיוק כמו שהיית תוהה האם כאבי הרגל של בנך הם שבר או רק כאבי גדילה. הרי היית הולכת לאבחון מקצועי – קרי לאורתופד. למה במקרה פיזי אבחון הוא רלוונטי ולא היית חושבת עליו פעמיים ואבחון נפשי/רגשי/לימודי עומד בספק בנחיצותו?
    ידע הוא כוח ובעזרתו אפשר לתמוך ולעזור הרבה יותר לילדים הזקוקים לכך.
    ובקשר ל"עודף" – האם זה באמת עודף? לי נראה שפשוט עד היום לא היה מספיק!! השונות בין הילדים היא עצומה וטוב (כל כך טוב) שיש היום מודעות לזה. לא כל אבחון גורר "תוית" או הקלות. אבל כל אבחון (אם נעשה כמו שצריך על ידי אנשי מקצוע כמובן) יכול לתת לילד ולהורה את ההבנה,את אורך רוח וגם השלמה במקרים מסויימים עם מצבים/התנהגויות שונות.

    וכן, הלוואי ובמקום כיתות של 35 ילדים היו כיתות של 12 ילדים כמו בגני חינוך מיוחד. אנחנו מסיימים עכשיו שנתיים בגן כזה ומברכים על כל רגע. אם היה כזה "חינוך מיוחד" לכל ילדי ישראל, המדינה היתה נראית אחרת….

  3. מסכימה איתך דפנה. כל כך נכון, ידע הוא כוח.

  4. היי מיכל ודפנה
    תודה על קולכן, הוא חשוב.
    אני ודאי מסכימה עם שתיכן. קריאתי להורים הינה להתעוררות , לבדיקה, "מהיכן אני מונע ומהן השפעות התנהלותי?". קריאתי הינה להפסיק את ההליכה העיוורת אחרי הזרם ולהבין כי יש בחירה, בחירה בהתנהלות, ולא אמירה של האם כן לעשות או לאו. אני מאמינה גדולה כי כל שקורה מדוייק הוא, וכך צריך להיות. בסופו של דבר, כל הדרכים מובילות, למקום אחד של אושר ושלמות. וכל הדרכים כשרות הן. שלכן. שני

  5. שני
    שמעתי אותך היום ברדיו .

    אני רוצה לומר לך בתור אמא ל5 וסבתא ל12
    (ועוד היד נתויה) ת ו ד ה.
    עלי והצליחי בדרכך הכל כך נבונה והאינטלגנית.
    בברכה עופרה

  6. שני שלום,
    אני לגמרי מזדהה איתך, אני אמא לילד בן 5.5 והשנה פשוט עברנו גהנום עם מערכת החינוך, אני מאוד מתנגדת לאבחונים שהם כל כך במודה היום ואני מאמינה שאם יש קושי יוצא דופן אמא תמיד מרגישה ויודעת מה טוב לילד שלה, אני אישית נלחמתי ואמשיך להילחם בגישה הזאת של סימום ילדים ואבחונים מיותרים , כי לפי דעתי אין היום אנשי חינוך שהם באמת ראויים להיקרא כך, ואם יש אז מעטים וחבל אני עוד בתחילת דרכי וכבר מבינה שצריך הרבה כח כדי להתמודד עם המערכת הזאת.

  7. שני, את מדהימה !!!!

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).