משעמם לי! רותי שלו

הסיפור שלנו להיום הוא סיפורו המרתק של השעמום. אבל לא זה של הילדים המשוטטים בבית בחוסר מעש, אלא השיעמום הקוסמי, העמוק – שלנו. בואו נגיד את האמת, עודף המידע, הוויברציות המאיימות מכל מכשיר דיגיטלי, החדשות המדכדכות, העצבים בבית, זה הכל מן שורה של סוכריות על מחרוזת ששמים עם צוואר. המחרוזת חונקת, הסוכריות מלאות בצבעי מאכל, ועוד שנייה אפילו המעט הזה ייגמר. קשה פה בעולם, בחיים. הדיבורים המוכרים על צרכנות אובססיבית, צפייה בטלוויזיה דבילית וכו', הם משהו שתיכף עושה להרגיש אשמה ובושה, וזאת לא הכוונה כאן.

יותר טוב אורז מלא והליכה של שעתיים בבוקר לפני שהילדים מתעוררים. יותר טוב אבוקדו ואיסוף שמיכות לנזקקים. יותר טוב ממה? יותר טוב מהחיים הנוכחיים שלנו. הבעיתיות בחיים המערביים במתכונתם המוכרת היא לא בחומרנות יתר ועבדות לכסף או מעמד. הבעייה היא בהעדר בחירה, חיים של ברירת מחדל.

כל ילד משועמם ועצבני, בכל גיל, יאמר לכם – משהו פה לא מסתדר לי בתמונה, משהו חסר פה, לא ייתכן שזה כל מה שיש לכם להציע כאן בחיים האלה. וזה נכון.

 

Work by Richard wilkinson

רעב קיומי

הרעב הגדול של הילדים שלנו המתמלא בצ'יפסים, אלכוהול, טלוויזיה, מכות, סקס בגיל צעיר ועוד פנינים, הוא רעב קיומי. זאת זעקתם של אנשים צעירים, טריים ומלאי תשוקה לחיים של ממשיות, מגע, אמון, עומק, אמירת אמת. הם, באופן שמפתיע כל פעם מחדש, כבר ראו הכל בחיים. כל זימזום וגירוד של המוח הם כבר סקרו עוד לפני שאנחנו שמנו לב. הם יודעים לתכנת, לחפש ולמצוא כל דבר (באינטרנט) ולפתור כל חידה ותעלומה טכנולוגית. כך שבשבילם, המסקנה שמשעמם פה במתכונת החיים הנוכחית, היא מסקנה שהם בדקו ולמדו לעומק, והם יודעים מה הם אומרים. ומה שמטריד בטענה שלהם הוא שהם פשוט צודקים. הילדים העירניים והנושמים שלנו, מלאי החיים והתעוזה, מכובים בדלי מים קרים על הראש בוקר בוקר. הם מצווים לתפקד, לתפעל את עצמם, לבצע את המשימות המוטלות עליהם ולמלא אחר הציפיות הבלתי פוסקות שלנו מהם

ומתחת לרעש האינטנסיבי מה יש? יש ריק יש אין. אין מקום לפרטי, אין מקום ללבטים, אין מרחב בחירה, אין מגע עם האותנטי האחד, הפנימי והעליון.

חרדה גדולה

ואז מתחילה חרדה גדולה. מפני שעמום, ריקנות, בדידות, כישלון, שקט. כי אין דוגמא ידידותית לאף אחד מאלה. מתי הילדים שלנו ראו אותנו מתענגים על ריקנות או כישלון? ואז החרדה הגדולה פורשת כנפיים אצלנו בסלון וטסה סביב הראש שלנו כמו נשר עם ציפורניים מטונפות שמחפש על הראש של מי לנחות. פאניקה בחדר. אימא, משעמם לי, אימא איפה הנינטנדו שלי? אימא לא מצליח לי, אימא אימא… והאמת שלאימא אין תשובות של ממש

ולמה? כי הפחד הנורא מפני ריק ובדידות מנהל את מערכת השיקולים של רוב הבוגרים שמהלכים פה. ולמה בעצם? כי לא רכשנו שום כלים להיות ולהוות את עצמנו ממקום בוטח. מקום שבו מה שיש זה כבר מספיק לגמרי. מקום של חסד שרוצה להיות עצמי ולהיות איתי, בכל רגע נתון. בלי בושה, בלי ביקורת, בלי גנאי.

החרדה של הילדים לא מקבלת מענה, אבל הרעב הרגשי, הרוחני – אם יורשה לי, אומר הלוואי שעוד ועוד זימזומים ימסכו את החושך שאורב לי בפינה. לכן אמלא את חיי בפטפטת שאין לי בה את עצמי אלא את כל העולם מלבדי. הילדים האחרים בכיתה, המורה, ג'אסטין ביבר ומה לא. כי הם יצילו אותי מלבוא במגע עם עצמי.

אבל מצד שני, בקרן זווית, יש נפש חפצה ונלבבת, מתוקה וחיונית, שרק רוצה להרגיש כבר סופסוף בבית. להיות מכובדת, מאותגרת, אהובה, צומחת ומלבלבת.

Niki Grangruth - the new madonnas

 

הילדים מבקשים אמת. מבקשים מגע עם משהו נקי ונפרד, בלתי תלוי, שידבר איתם אמת קדומה ומדוייקת. כמו למשל? אתגרים פיסיים, בניית בתים על עצים, מדורה עם סיר, מנהיגות, צדק, יצירה, בוץ בנעליים. ולמה זאת אמת קדומה? כי לפני פרוץ הטלוויזיה וחוק חינוך חובה, היו הילדים חלק המטבע שסביבם, הם היו אוספים, מתקנים, מבשלים, מטיילים,מתגוננים מפני סכנה, יוצאים למסעות, לוקחים אחריות. הם היו נחנכים בנעוריהם, לומדים את הדרך הביתה עם שביל של אבנים קטנות שהיו מניחים. ולשם בדיוק מכוונות האיכויות של נערות ונערים. ככה תוכנתנו וככה הונדסנו. לשם יצקו את החומר, כדי שבבוא היום נוכל לקחת את האש הזאת ולפסל ממנה חיים עצמאיים, עמידים וחסינים. על מערכת חינוך משתיקה ומשתקת עוד ארחיב כאן בפוסט נפרד, אך בקצרה אומר, אין בבית הספר ולו גרם של עידוד או המרצה של מנהיגות, אחריות, צדק, אמון או אהבה

וזה אסון בקנה מידה קולוסאלי. כיוון שרוב שעות היום מבלים הילדים בעולם המכבה את הלהבה שלהם ומצמית את המים החיים שבתוכם. אני אומרת, וזה בדוק, לא מבית הספר יבוא עזרנו.

טוב, תכל'ס

אז מה לעשות עם הילדים והמתבגרים העצבניים וחסרי המנוחה בבית? הנה לכם כמה הצעות.

בעבודה שלי עם ילדים ומתבגרים אני עושה איתם תהליך קצר של הפרדת העלילה הפרטית מהחיצונית. חוץ ממה שצריך להכין למחר וחוץ ממה שאימא אמרה לך וחוץ ממה שהמורה רשמה לך ביומן, מה אתה באמת רוצה? מה את רואה, עכשיו מולך? אנא בדקו את התשובה בבית. יש אפשרות סבירה שהתשובה תהיה אני לא יודעת, שום דבר, עזבו אותי וכו'.

המטרה של אבא ואימא היא לשלוח את הילדים להתנסות וללמוד מי הם, כשמאחוריהם גב בטוח, פרגון ואמון. כל מה שעכשיו יש לכם להציע הוא זה. חשוב ליצור מגרש שבו יוכלו הילדים להחליט החלטות שיחולו על כל בני הבית, להנהיג מהלכים שיש להם עומק וחשיבות בעינכם. לאן יוצאים לסופשבוע? זהו התקציב שלנו, שב ומצא לנו מסלול, צימר, בריכה – מה שתרצה, ואנחנו איתך.

אנחנו מתכוונים לצבוע בשבוע הבא את הסלון. באיזה צבע? למה? מי יזיז ומי ירים ומי יצבע?

אין טעם לריב עם הילדים על צ'יפס וטלוויזיה, ואין גם מה להטיף להם מוסר על מין בטוח. כל התכנים העקרוניים האלה הם משהו שאותו אסור לנו לפספס ולארוז במעטפת שירות שמשלשלים למוחו של הילד, ובשאיפה מוצאים אותה בחשבון בסוף יום העבודה. פה אנחנו רוצים לעבור יחד עם הילדים את כל הדרך שעושות השאלות וההתלבטויות עד ליעדן במוח חוקר של ילד חי ונושם. ולשם כך אנחנו צריכים להזריק חיים לילדים שלנו. חיים של תשוקה לעצמיות יצרית ודינמית.

לא רוצים פה חיילים ולא רוצים פה ילדים שיעשו מה שאומרים להם. רוצים שיתלבטו בקול רם, יקשיבו, ילכו לישון עם הרעיונות שלנו, ונראה כבר מה יהיה. וחשוב עוד יותר – יראו אותנו הולכים לישון עם הרעיונות שלהם. אי אפשר לדרוש ממישהו שפוחד להיות לבד עם עצמו, להקשיב לתכנים שדורשים את האינטימיות הזאת. אבל אפשר ללמד. לאט לאט ובסבלנות. החשש מפני לבד ושקט, כישלונות ושיעמום, הוא פחד אנושי עצום ורב. אין לא מרפא אלא באומץ לפחד אותו בקול רם- ולעבור דרכו. אתם תרימו את הדגל והם כבר ילמדו.

אינטימיות היא השער אל הכוח הגדול שאינו תלוי בדבר.

אני מצפה מעצמי כשרע לי וריק לי, להיות שם בשבילי. ולא לברוח החוצה לזמזום שמסביב. וזה באמת מפתה מאוד. אז כשאני בכל זאת בורחת לזפזופ בטלפון שלי, אני אומרת לי, "עכשיו מפחיד לך, עכשיו את לא סומכת עלייך" ואני נושמת עמוק. ואת זה בדיוק אני אומרת לכל הילדים. זה בסדר. ננשום את הלבד ונגיד אין כמו בבית פנימה. משם יבוא עזרי. לא צריך נינטנדו, בוא נכין פיקניק על השטיח או מה שלא יהיה, רק בוא לא ניכנע לפחד.

באהבה ובשמחה

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

7 תגובות ל “משעמם לי! רותי שלו”

  1. כמו תמיד את יודעת להביא את הבשורה האמתית הישר לפנים של הקורא.
    אהבתי מאוד

    • דרכים לטיפוח אינטימיות עם עצמנו ועם הילדים בספר ייחודי חדש "טיפוח הרוחניות אצל ילדים". הספר כולל בתוכו 62 פעילויות מעשיות וזמינות שהן שיעורי חיים פשוטים ומעוררי מחשבה המבוססים על עקרונות אוניברסאליים.
      מן התקשורת: "ספר חיוני לכל בית שמגדלים בו ילדים… הספר עשוי לתרום מאוד לשיפור הקשר הרגשי בין ילדים להוריהם."
      (אריק בלום, חיים אחרים, אוקטובר 2012)
      "ספר שכדאי שיהיה לכל אחד בבית…" (בתיה מלמד, לאשה, אוגוסט 2012)
      הספר מיועד להורים, מטפלים, גננות ומורים, וכל מי שעובד עם ילדים ימצא בו תועלת!
      ניתן להשיג בחנויות או באתר ההוצאה:http://neshima.co.il

  2. אהבתי מאוד את הרעיון, את הכתיבה

  3. נהדר! פניני חוכמה וחסד.

  4. הי,
    לאחר ניסיון של 44 שנות הורות, דוקטוראט בחינוך, וניהול עמותות המובילות למצוינות, כתבתי ספר מקורי וייחודי, שיכול לסייע (מאד) להורים שמוכנים להשקיע בילדים.
    מוזמנות ומוזמנים לבקר באתר.
    כל טוב,
    שמואליק

  5. הי,
    לאחר ניסיון של 44 שנות הורות, דוקטוראט בחינוך, וניהול עמותות המובילות למצוינות, כתבתי ספר מקורי וייחודי, שיכול לסייע (מאד) להורים שמוכנים להשקיע בילדים.
    מוזמנות ומוזמנים לבקר באתר –
    http://www.horut-maatzima.co.il
    שמואליק

טראקבאקים / פינגבאקים

  1. תפסיקו להיות צוות הווי של הילדים/ רותי שלו | אמהות אובדות - 20 במאי 2011

    [...] האיום של הילדים מפני אינטימיות עם עצמם. איך זה קורה? בפוסט הקודם הרחבתי בנקודה [...]

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).