בגלל העיניים הדומעות שלך, ילד/ ריקי כהן

אמש התקיים טקס יום זיכרון בבית הספר שבו לומד בני, בית ספר יסודי בת"א, ואני זו שליוויתי אותו לשם.

ערב סגלגל זרוע ענני לוונדר, משפחות רחוצות ויפות נוהרות ויושבות בסדר מופתי על הכסאות, שקט. צפירה לא אחידה, ואז המסכת. הקראת שמות הנופלים בוגרי בית הספר על ידי תלמידים ומורים במשותף, כוללת פירוט של תאריך הלידה, מי הוריו, היכן נפל ואיך, בליווי מסך המקרין תמונותיהם ואת הפרטים לעיל. שורה של שמות, נסיבות מוות, אני מציעה בחטף בפניו של בני, עיניו אדומות ומלאות דמע.

לאחר נאום המנהלת שלא שכחה בסופו להזכיר את ההוא שלא חזר אלינו ואנחנו מחכים שישוב (ההימנעות מנקיטה בשמו במקור), עלו במשך כשעה ורבע תלמידים והורים וקראו מתוך טקסטים שכתבו נופלים, ומקבלת הילדים הנוגעת ללב שרה שירים עצובים. ולבסוף ילדות המחול בריקוד קודר ומורבידי.

סביבנו היו גם פעוטות, ילדי גן, תינוקות. ילדים שמתחילים לקבל מושג על העולם הזה. חשבתי על זה כל הזמן, זר ממקום אחר שהיה צופה בהורים האלו, אנחנו, האם לא היה מתחלחל מתרבות המוות המסיבית הזו המוטחת בפרצופם של ילדים שאולי אינם מסוגלים להכיל אותה? האם היה נכון לבוא לכאן עם ילד רגיש כל כך?

הילד שלט בעצמו והחזיק את הבכי בפנים, גם אני, במאמץ רב. ובסוף זה חזר למסקנות הבנאליות הנדושות, אי אפשר לגדל אותם בבועה, כאן אנחנו חיים, זו עובדה. כל ניתוק יהיה מלאכותי, כמו רגש שמנסים להחזיק ובסוף מתפוצץ. אי אפשר לסנן את החלק המרכזי בערכי הקיום כאן, גם אם נעשים בשמו שימושים ציניים לרוב, בשירות הצבא והמדינה הבזבזנית הזו בחיי אדם. להתמודד עם המאסה המכאיבה והמטרידה הזו באבל, אובדן ושכול, הוא חלק מעול הקיום שלי כאן כהורה, בעצם כבן אדם, ולענות לו על שאלות זה חובה מוסרית נוכח החשיפה הלא נורמלית הזו. ותמיד, תמיד להזכיר לו, שאפשר גם אחרת, שאולי יום אחד זה יקרה, משני הצדדים.

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

3 תגובות ל “בגלל העיניים הדומעות שלך, ילד/ ריקי כהן”

  1. לספר ולגלות להם כבר עכשיו שזאת לא האמת ש"אין ברירה, ככה זה". כי אנחנו יולדים ומגדלים ומשקיעים בהם את נשמת אפנו כדי שלא יחיו את האין ברירה, ושלא ימותו אותה. עם כל הכבוד לאתוס ולפאתוס, זה כבר לא לגיטימי יותר להעלות ילדים לעולה. בפוסט מצויין של בילי מוסקונה לרמן בסלונה היא אומרת בחוכמה רבה את מה שאנחנו מתקשים להאמין – שזה כן בידינו. אסור לתת לחינוך החונק והכנוע שאנחנו קיבלנו להמשיך את השגרה הבלתי נסבלת של מוות שמקופל מבוקר עד ערב בחיי ילדינו. תם ונשלם המחזור, אפשר להדליק את האור. יש חיים אחרי המוות

    הנה הלינק לפוסט של בילי
    http://saloona.co.il/blog/%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94/

  2. כןנכון בעיני לחשוב מה נכון עבורם גם במקומות האלה. אני לא יודעת מה נכון, וכנראה זה משתנה מהורה להורה ומילד לילד. בשבילי הטקסים האלו קשים. ובחווייה שלי יש כאן גם סוג של מניפולציה רגשית שמותירה גם אותנו, המבוגרים, המומים וכואבים, לפעמים מעבר לכוחות. לפחות עד גיל בי"ס לדעתי צריך למנוע מהם נוכחות, וגם אז לחשוף באופן מדורג, עם הסברים לפני ואחרי, ואפשר להחליט גם שלא הולכים. כלום לא חייבים.

  3. עינת גבע, מכון אדלר להגיב 14 במאי 2011 ב 15:01

    ריקי, את מתארת דילמה מורכבת שעולה בקרבנו אימהות ישראליות. האם, כמה מתי לחשוף את ילינו לשכול, למוות… ואיך? בסופה של התלבטות את מבינה כמו שרובנו מבינות שאת המציאות לא נוכל לשנות. נוכל להפגיש איתה, לתווך אותה, לתווך את הערכים בהם אנו מאמינים. להתאים את הזמן והמקום לילד. לנהוג בערנות ברגישות. לפתוח לילדים דלת להביע את רגשותיהם. לשאול שאלות ששיאפשרו לנו להכיר את עולמם הפנימי, ללוות אותם באופן מותאם לגילם, ליכולת הקליטה, העיבוד וההפנמה שלהם. עוד פן מאתגר בתפקיד המחייב הורות. עינת גבע, מכון אדלר.

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).