יום האם ביום הזכרון/ מאיה ארקוש

מאיה ארקוש היא אמא טרייה ב'רילוקיישן' בניו יורק, את תחושותיה טרום המעבר והלידה וגם אחריהם, כתבה כאן בעבר, כיום היא אמא לתינוקת בת כמה חודשים וכותבת על קורותיה בכרך.

היום ראשון. סאנדיי. זה כמו יום שבת, הוא יום שמש נאה. יצאנו לטייל בפארק שנמצא חמש דקות מהבית שלנו. בארץ חל היום יום הזכרון לחללי צה"ל. מסתבר שבדיוק היום זה גם יום האם בארה"ב. אני שכחתי מזה לגמרי. אבל איך יכול להיות ששכחתי מזה? כבר כמה ימים יש פרסומות בטלויזיה בנוגע ל"מד'רס דיי". פרסומת שמספרת איפה כדאי לך לקנות פרחים ל"מד'רס דיי" או איפה כדאי לך לקנות עוגה.

אפילו השכנה הישראלית שלי (כן, יש לי שכנה ישראלית בדיוק בקומה שלי) עדכנה אותי, שאני אזכור, שביום ראשון חל יום האם. טוב, כאן כבר התחלתי להבין עד כמה בארה"ב מקנים חשיבות ליום האם.

אז הנה, הגיע יום ראשון וכאמור יצאנו לפארק והאנשים שמחייכים אלינו ברחוב מברכים אותנו ב-"הפי מד'רס דיי".
אחה"צ מתקשרת אליי חברה שלי, ישראלית שחיה עם משפחתה בניו-יורק כבר ארבע שנים ומאחלת לי יום אם שמח. מרוב בלבול ותדהמה, שכחתי לאחל לה בחזרה.
החברה, לצורך העניין נקרא לה עינת, היא בין החברות פה בארה"ב שלגמרי גילתה לי את אמריקה במובן הטהור של המשפט. אז שיתפתי אותה ואמרתי שאני נורא מתפלאת איך מברכים פה "הפי מד'רס דיי" כאילו זה מינימום פסח או ראש השנה. היא השיבה לי שכן, ככה זה פה.

ובכלל בארץ היום זה יום הזכרון לחללי צה"ל.
עכשיו אני יושבת ותוהה איך בארץ אחת מקנים חשיבות כל כך רבה ליום האם (וכשאני חושבת על זה לעומק  זה יפה שמעריכים ככה את האמהות ונותנים להן כבוד כזה גדול), ובארץ שלי היום הרבה אמהות בפרט ומשפחות בכלל מבכים את יקיריהם שנפלו במערכות ישראל ופעולות האיבה.

אני רחוקה ולא מצליחה לחוש את האוירה המיוחדת שחשים כשנמצאים בבית, בישראל.

ב-4 לפנות בוקר הבת שלי מתעוררת ואני ישר מחשבת את השעה בישראל. 11:00 בבוקר. היתה צפירה כבר? אני שואלת את עצמי. יום הזכרון ולא עמדתי בצפירה, זו המחשבה הבאה שעוברת לי בראש.
אני מחבקת את הקטנטונת חזק ומדמיינת אם שכולה נזכרת איך היא התעוררה בלילות וחיבקה את הילד שלה.

אני חושבת על האמהות והאבות שהבנים והבנות שלהם נפלו ויותר מאי פעם אני מזדהה עם הכאב שלהם. היום אני מבינה מה זה לגדל, לטפח, לחוות כל יום חוויות חדשות, לאהוב עד כלות את הילד שלך ולרצות שיהיה לו הכי טוב בעולם.

בבוקר אני פותחת את המחשב וגולשת הישר לאתר של Ynet . בשלב הכותרות, הדמעות חונקות את גרוני ואיזה אבסורד, אני מצליחה להרגיש בבית.

אני מתבוננת בבת שלי שמשחקת לידי וחושבת שאילו היינו עכשיו בישראל והיינו עומדים בפני הישמע הצפירה, הייתי בטוח מסבירה לה שעוד מעט תהיה צפירה. וכשהיא עוד קצת תגדל, אני גם אסביר לה למה יש צפירה. כאמא, הדבר האחרון שאני רוצה זה להעציב אותה אך יחד עם זאת חשוב לי שהיא תדע מה היה כאן לפני שהיא נולדה ומהי המציאות בה אנו חיים. אני לא יודעת עדיין כמה זמן נחיה פה, אבל דווקא כאן תחושת השייכות לארץ ישראל מועצמת ומרגישים עוד יותר את הצורך להתחבר, לשתף, לספר ולהיזכר בכל מה שקשור למדינת ישראל.

אז אני כאן בארה"ב לא חוגגת את יום האם.
אני עם הארץ שלי, עצובה ביום הזכרון.

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

5 תגובות ל “יום האם ביום הזכרון/ מאיה ארקוש”

  1. גלית, פלורידה להגיב 11 במאי 2011 ב 3:37

    מכירה את ההרגשה גם אחרי הרבה שנים באמריקה וילדות שהולכות לבתי ספר שמציינים את יום השואה ויום הזכרון עדיין קשה קשה להיות רחוקים… חייבת לומר שמאז טויטר ופייסבוק זה הפך ליותר קל ולו במעט.

    לנושא אחר: "כבר התחלתי להבין עד כמה בארה"ב מקנים חשיבות ליום האם". כן האמרקאים מקנים חשיבות ליום האם. זהו יום ממוסחר בעל כללי רכישה נוקשים שאוי לו למי שיחרגו מהם (מתנה,שוקולד, פרחים, בראנץ מסורתי…) אבל האם תפקיד האם מוערך יותר אן מתןגמל יותר או מובן יותר מאשר בחברה הישראלית ממש לא. מהתפיסה התרבותית ועד התפיסה הממסדית של האמהות באמריקה (בהכללה סוציולגית) אני חייבת לומר שהמצב לא יותר טוב מבישראל ואולי אף יותר גרוע (מצטערת שהארכתי כל כך אבל הנושא ב"נפשי" כמו שאומרים)

  2. מאיה,
    כתבת יפה. אני מתארת לעצמי שיהיו עוד הרבה רגעים בהם תרגישי את הדיסונאנס בין מה שאנחנו רגילים אליו למה שקורה סביבך. אחד הרגעים הבולטים בעיני זה יום הזיכרון, מה שנקרא Memorial Day, החל אוטוטו בסוף מאי. עבורם זה עוד יום לסיילים, קניות וברביקיו, מרכיב הזכרון לחללים הוא ממש ממש שולי.
    לי-טל

    • @לי-טל
      אני חושב שלא אייתת נכון את שמך, אבל אין זה חשוב, קשה בהחלט להיות רחוקים מהבית, יום כיפור, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות – כולם בגדר לא היו קיימים לעולם בארצות הרחוקות, כאילו לקחו בייבי ג'וגר ונסו.
      האמריקאים כפי שגלית אמרה, אינם מקנים חשיבות רבה ליום האם, צעירים רבים עוברים למדינה אחרת בארה"ב כאשר הם מתבגרים, הן בשביל ללמוד בקולג' ואחר כךל להתחתן ולעבור להקים משפיחה במקום חדש, כולם אוהבים את ריימונד זה מצב קיצוני לדברים שפשוט לא קורים שם.

  3. תודה על התגובות.

    אני מתחילה להכיר אמהות באיזור בו אני גרה ובאמת בן השעשועים פוגשים הרבה "נניס" (מטפלות ובייביסיטריות) כי האמהות עובדות עד שעות מאוד מאוחרות. קשה פה יותר מבארץ לשלב עבודה עם גידול ילדים כך שאני מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת שהמצב פה לא יותר טוב מבישראל בהתייחס למעמד האשה.

    גם בהמשך לתגובה של לי-טל- מנצלים פה כל הזדמנות לחגיגות (אפילו ביום הזכרון). מצד אחד לנו זה נראה צורם ומצד שני אני חושבת שאולי יש מה ללמוד מהאמריקאים- להסתכל על הצד היפה של החיים? למה לא לעשות שופינג כל הזמן?, למה לא לחגוג כל הזמן? למה לנו כל הזמן לדאוג?
    נקודה למחשבה.

טראקבאקים / פינגבאקים

  1. יומן הרילוקיישן שלי | את בת שנה - 10 ביוני 2011

    [...] יום האם ביום הזיכרון [...]

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).