על צוות הווי וחינוך דמוקרטי/ רותי שלו

אימא ואבא הם ספקים. אנחנו, כולנו, כל היום וכל הלילה ספקים.

אבא מספק לילדים פרנסה, ליווי בנשק בטיולים שנתיים, ברבקיו בשבת – ואת היתר מלאו לפי טעמכם. אימא מספקת לילדים פרנסה, תחתונים נקיים, ארוחת ערב, ליווי לרופא שיניים, פתקים למורה, מה שרק תרצו. תגידו, ככה זה, חלק מהדיל של הורות. מה שנכון נכון.

השאלה היא מה אנחנו בעצם מספקים באמצעות כל מה שאנחנו מספקים? מהו המסר העובר לילדים הצומחים לנו בבית, בעצם התפקיד הקדחתני שלקחנו על עצמנו? היום נדבר פה על חינוך דמוקרטי, לא מה שחשבתם. את כל מה שנוגע להלכות בית הספר ודרך ההתנהלות שלו יסבירו ברשת גדולי וטובי המחנכים בתחום, וברוך השם, ישראל הקטנטונת היא מעצמה בתחום. בארץ מוכת סכסוכים ואיבה יש עושר נדיר של מודלים חינוכיים ובתי ספר מצויינים המחנכים ילדים לעצמאות, מנהיגות, כבוד ואחריות. כך שמלייחצן את כל אלה אני פטורה. אז אספר לכם על הנגיעה שלי לחינוך דמוקרטי, ואיך חינוך דמוקרטי עושה לכולנו בית ספר בכל מה שקשור לשחרור ילדינו ועצמנו אל תוך סימני השאלה המעצימים של החיים הפראיים האמיתיים.

כאימא ספקית, כמנחת הורים ספקים ומתבגרים בלתי מסופקים, הגעתי לכמה תובנות עקרוניות שאולי יאירו את דרככם במבוכי הסוגייה בחזית המטבח-סלון-מקלחת שלכם;

התשובה לשאלה מה אנחנו בעצם מספקים לילדנו בעצם היותנו ספקים, היא בעיני פשוטה וכואבת. אנחנו מספקים הכשר לאימפוטנציה ואזלת יד, מספקים תלות ותודעה מחלישה ומספקים גושפנקא לפחד האיום של הילדים מפני אינטימיות עם עצמם. איך זה קורה? בפוסט הקודם הרחבתי בנקודה זו.

וכל זה מדוע? כיוון שאדם נולד אל עולם שהוא מחד מוגמר ומוצק ויציב ונוקשה, אך מאידך גמיש, רגיש ומלא הפתעות שרק יד בוטחת יכולה להסיר מהם את המסך. וכל יד בוטחת, התחילה כיד רועדת, וזה משהו שלוקח זמן ללמוד וללמד. ומנגד יש כבר תלם והלכו בו כבר אלפי ומיליוני ילדים ובוגרים לפנינו. יש כבר "אמת" ויש "צדק", יש נכון ולא נכון, בקיצור הכל תפור ומוכן מראש לשימוש.

ממש כמו מדים שמישהו כבר לבש, הזיע בהם ולכלך בבוץ, כאשר הזדכה עליהם הפכו להיות משהו לא אישי יותר, משהו מחלט ונצחי. ועכשיו תורך ללבוש את אותם מדים ממש. בסופו של יום כולם לובשים, כולם פושטים, כולם מזדכים. אבל זהו החלק העגום והמייגע של עסקת חיינו. אין בחירה, אין ברירה, כך עושים כולם, זה מה שיש וכו. לסוסים עייפים כמונו אפשר אולי למכור את ההבל הזה באמצע הלילה או בבוקר בפקקים. אבל לא לסייחים הצעירים והפראים שאנחנו מגדלים. כידוע, אין אפילו מה לנסות ולעבוד עליהם. אז אבוד מראש.

לספק לילדים את הצורך להימלט מהוויית עצמם על כל הרבדים והמשמעויות, אומר להיכשל במשימת ההכשרה שלהם לאתגר העיקרי שאליו ידרשו בשנייה שייצאו מהקן החם שלנו.

Flickr Creativecommons: Boa-sorte&Careca's photostream

ומהו האתגר? מנהיגות וקבלת החלטות לעיצוב מציאות שמשרתת את האמונות והמשאלות שלהם. החיים בעולם ארעי ומסוכן כבר מזמן לא נראו כלכך בלתי יציבים ובלתי ברורים כמו בתקופה האחרונה. כך שתחזיות מתחזיות שונות בדבר עתיד המדינה-חברה-יקום, אינן מעודדות בלשון המעטה מחד, וחסרות ידיים ורגליים מאידך. אבל ברור שיהיה מפתיע.

לעומת זאת לא ברור אם בעוד 15 שנה עוד יהיה צורך ברואי חשבון או במהנדסות תוכנה. לא ברור מה תהיה המתכונת של חיי ילדינו בעתיד, אבל כבר ידוע שיהיה מעניין ומאתגר – מאוד. הם יידרשו ליצירתיות ואומץ, על זה כבר אפשר לחתום.

אז מה כן צריך ילדון בן חמש או אחת עשרה? מה צריכה נערה בת שש עשרה ? הם צריכים להיות מאותגרים לעומק. ולא ממבחני מיצ"ב או הכתבות באנגלית.

הם צריכים ללמוד מה יש להם להציע לעולם, מה הם אוהבים בעצמם, מה חשוב להם ויקר.

מה יכולה אהבה לחולל למענם, ועוד יותר – הם צריכים ללמוד להנהיג את עצמם, בעצמם.

הפכנו את חיילינו לחיילים בצבא הביצועים

חינוך דמוקרטי במתכונותיו השונות מנסה ככל האפשר לבודד משתנים, כלומר במנותק מלחצים חברתיים כאלה ואחרים, ציפיות ההורים וכו', בכדי לתת לילדים לבדוק מהו הכותל שלהם. על מה חשוב להם לא לוותר, איך להרכיב לעצמם תכנים שימלאו אותם בהשראה ומוטיבציה ולא רק בסיפוקים עבור עצמם ועבורנו.

 

כי הפכנו את ילדינו לחיילים בצבא הביצועים החברתי שעליו מדברים בשבת סביב השולחן. הציונים שלהם, קבוצת הכדורגל שבה הם משחקים וכל היתר. הפכנו אותם לשחקנים במשחק האגו שלנו.

כמה את מרוויחה? כמה אתה שוקל? איפה את מתעמלת? במה אתה נוהג? איפה הסתפרת? למי הצבעת? אלו שאלות לגיטימיות אבל לא תמימות בכלל. בשביל להיות מישהו ולהרגיש שווה משהו, יש לנו יומן מלא מאמצים המוקדשים מבוקר עד לילה למציאת התשובות "הנכונות" לתשובות האלה. להרגיש שייך ולהרגיש ראוי לאהבה וקבלה הם הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר שלנו בזירה הרגשית-חברתית. ולכן הכל, בלי יוצא מן הכלל שוחה בבריכה העמוקה של להיות או לא להיות- אהוב, נחשק, מתאים, מוערך וכו. מאמצים עליונים משקיעים הילדים שלנו כדי לעמוד בציפיות, וזה רק בגלל שלימדנו אותם שציפיות העולם מהם, או מאיתנו, הן הגדרת מציאות הנכונה שאליה צריך לשאוף כל בר דעת. יותר טוב להיות סוכן ביטוח מאשר לנגן בגיטרה בתחנת רכבת תחתית, ברור.

אבל האמת היא שזה בכלל לא ברור. ובוודאי במציאות משתנה ומורכבת כמו זאת שבה אנחנו חיים. חינוך דמוקרטי במיטבו אומר די לעריצות הרוב המכתיבה לנו למה לשאוף וממה לפחד ואיך להשיג את חיי הנצח המושלמים. חינוך דמוקרטי יציג בפני הילדים את הברירה האחת שלהם – בחירה חופשית ועצמאית. ולא רק בחירה, אלא גם אחריות לבחירה ולהשלכותיה, מקטן ועד גדול.

איור של yoshimoto nara

כל עוד אנחנו עומדים בתפקיד הספקים אנחנו עסוקים בלעמוד בדרכם של הילדים להרגיש את פרץ השאלות וההתלבטויות המציף אותם. הם לא צריכים לענות על שאלות קשות, הם לא צריכים להתייגע בהרהורים מעיקים, כי מישהו כבר פתר להם את הבעיות. אימא ואבא. כבר מצאנו להם סדר עדיפויות, סולם ערכים, משאלות לב, אמונות ותוכן למלא בו את זמנם. ככה מעקרים את הכישורים ההישרדותיים הבסיסיים ביותר – מודעות, אחריות, מנהיגות.

אז בבקשה, אל תתנו לגדעון סער וחבריו רפי השכל לסרס את הלהבה הפנימית של הילדים. אל תתנו לו ולחבריו להשלות אתכם שלימודי מורשת או אלגברה, מבחני מיצב או תלבושת אחידה, יכינו את הילדים ל"מצוינות" הנחשקת כלכך שהבטיחו לנו. "כישורי חיים" הם לא משהו שאפשר ללמד בכפייה חיילים צייתנים בצבא משרד החינוך. המצוינות היחידה הנחשקת ונחשבת, נמצאת כבר בילדים פנימה. ואותה צריך להעצים. בכבוד מלא ללב ולאמונה של הילדים. אבל אל תשלו את עצמכם שכבוד השר הוא הבעיה שלנו. הוא רק המראה. הוא עושה לנו טובה ומשקף נאמנה עבורנו את האמון הדל שלנו בכוחה של אינטימיות ואמת פנימית, הן אצלנו והן אצל הילדים. אנחנו ממלאים ביסודיות כל פתח אפשרי בלוח הזמנים שלנו ושל הילדים, פותרים כל "בעיה" ועונים על כל קושי ומצוקה. כי אנחנו מתוכנתים על לחסוך מעצמנו ומאהובינו סבל. אבל שיעמום, כעס, פחד, כישלון, תסכול, הם לא סבל ולהתמודדויות האלה יש את הכוח המכונן שיש לארון הקודש הפנימי שאיתו באנו לכאן. כל התשובות בפנים, רק תפתחו.

יש לנו על מי לסמוך ועל מה לסמוך, באמת. התברכנו בתושייה ובינה, יצירתיות, אומץ, אינטואיציה. עכשיו צריך רק לקחת את הזכות לבלעדיות ולפרוש כנפיים. ככה בדיוק נשלים את משימת ההורות שלנו. כי הורים בוטחים יגדלו ילדים בוטחים, וזה כל מה שצריך. אז תחגגו על מה שיש לכם, יהיה כיף, בדוק.

בברכה ובשמחה

רותי שלו

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

2 תגובות ל “על צוות הווי וחינוך דמוקרטי/ רותי שלו”

  1. תובנותייך מענינות אותי ומדברות אלי אני , העלאת השאלות וספק במבנים החברתיים הקיימים זה אחלה ועם זאת מה כן?מה כן עושות?

  2. כתבה מלאה נושאים ״שווים״ שעל כל אחד ואחד מהם ניתן להעביר קורס סמינריוני שלם .
    אין ספק שהילדים גדלים לתוך עולם מושגים תובעני ומשווה ומגדיר שאנחנו ייסדנו במו ידינו . להם זה נופל כפרי בשל והם ממריאים איתו באותה מהירות שהעולם נוסק ואולי אף מהר יותר.
    גבולות המותר צריך אפשרי נפרצים בשניה ועלינו להיות חזקים ולהשאיר את האצבע עמוק בסכר. מלחמה אמיתית . הם לא לוקחים שבויים. בהצלחה לנו

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).