שקט, בבקשה

עדיין חופש, אני כבר לא ממש סגורה אם זה ערב חג / שבת או סתם שכחתי לשלוח את הילדים לגן ולבית הספר … בכל מקרה השעה עשר וחצי בבוקר והילדים עדיין ישנים , לא הם לא בגיל ההתבגרות ולא חזרו מהצבא הם פשוט הפכו לעצמם את סדר היום – מבלים כאן עד חצות פלוס וישנים בבוקר. תבינו הכל כאן פתוח מלא אור, מוזיקה במערכת, אני עם קפה מול המחשב והם ישנים … אחרי שעברתי את שלב הקנאה בהם המחשבות התחילו להתרוצץ – זה בסדר או לא , טוב או לא, מתאים כן או לא .

תיאוריות של סמכות הורית, גבולות ומשמעת קופצות לראשי , על כתף אחת יושבת לה בבטחון "סופר נני" ומציעה לי לכתוב סדר יום על הקיר שבו מפורטות שעות והתנהלות תקינה, על הכתף השנייה יושב לו איזה פרופ' טלוויזיוני רהוט עם מבט מאיים וזועק לעברי לקחת אחריות ולהציב גבולות "שהם ידעו הדרדקים הקטנים מי מנהל כאן את העניינים". ואני? אני ממשיכה לשבת כאן עם הקפה והמחשב, מוזיקה וקרני שמש נעימות ומנסה לסלק את יועצי הסתרים שלי ובתוך כל הרעש הזה להקשיב קצת לעצמי.

בימים רגילים הייתי מבקשת בקשות מאוד גדולות מהיקום – שלום עולמי, זכייה משמעותית בלוטו, בית פרטי עם גדר לבנה, רכב חדש , נו טוב . גם בריאות והצלחה ושאר מילים כמו שפע, אור והתפתחות. הבוקר הזה לקראת סיום החג הארוך אני מבקשת דבר אחד קטן : ש-ק-ט !

כן, גם שקט פיזי – לא רוצה לשמוע יותר ילדים רבים, רעש של מכונות כביסה ושואבי אבק, רעש של מכוניות בכבישים, רעש של טלפונים , סמסים והרעש הזה שעושה המצה ששוברים אותה. אבל בעיקר הייתי רוצה שקט כזה שלא יחדור לי למחשבות ולראש שאצליח להבין מה קורה שם בפנים ולפעול לפי מה שנוח ומתאים לי, למצוא מחדש את המטרות שסימנתי לעצמי וגם לפעול לעברן – זו בקשה מוגזמת ?

רגע . אם אני כל כך צריכה שקט בשביל לצעוד קדימה, אולי גם לילדים שלי זה חסר ? אולי זה רק נראה מהצד שהם צריכים את כל הגירויים האלו של הטלוויזיה / מחשב, נסיעות, טיולים, הצגות, גני שעשועים ושאר אטרקציות צבעוניות ורועשות אולי גם הם צריכים לא מעט רגעים של שקט ופרטיות?

איך מאפשרים להם את זה ?

מפחיתים בצורה משמעותית את כמות הגירויים בעיקר אלו שמגיעים ממסכים כמו טלוויזיה, מחשב ומשחקים בסלולרי, הקצב המהיר שם, הצבעוניות החזקה והצלילים הצורמים בהחלט מעייפים את המוח ולא בכיוונים נכונים. בהמשך מפחיתים אטרקציות קולניות וחסרות כל תוכן משמעותי ולבסוף יוצרים יותר שקט בבית – שזה הכי קשה.

"אמא את חופרת!! " מכירות את המשפט ?

האמת הם צודקים, כמעט בלי לשים לב אנחנו נמצאים מול הילדים שלנו בנוכחות קולית כל כך גדולה שלעיתים כל מה שהילד מצליח לשמוע זה רק אותנו. אנחנו שואלים איך היה בבית הספר, אם יש שעורים, מה קורה בהפסקות, אנחנו מסבירים, מנמקים ומתרצים כל מיני החלטות שלנו, אנחנו ממלאים את החלל בהרבה משפטים שרובם ככולם נגמרים בסימני שאלה ויוצרים דיאלוג מלא מלל וקצת חסר עומק. אני לא מציעה חלילה להפסיק לדבר עם הילדים או להפסיק לשאול לשלומם, אני כן מציעה לבדוק את גבולות השיח שלנו , לבדוק האם המילים שלנו לא חוסמות את המילים שלהם, האם עודף רצון טוב ומחשבות שלנו לא חוסמות את המחשבות והרצונות שלהם. זה ריקוד עדין מאוד שמנסה לבדוק איך להקשיב לילדים כדי שהם ידברו יותר, איך לא לכוון אותם לפתרונות שלנו ולתת להם להתנסות בפתרונות משל עצמם, איך לקחת כמה צעדים אחורה ולתת להם להוביל – לא להוביל את הגבולות וסדר היום של הבית אלא להוביל את עצמם במחשבה, ברעיונות ובהתפתחות האישית, איך לא לשים את כל המשאלות/חלומות/שאיפות שלנו בתוך הראש שלהם כדי שהם יצליחו למצוא את השאיפות והחלומות של עצמם .

אין לי אבקות קסם או פתרונות מהירים לעניין אבל יש לי הצעה אחת כללית שטובה עבור כל בני המשפחה – יותר להקשיב ופחות לדבר ובעיקר ליצור רגעים של שקט שמאפשרים כל כך הרבה .

במהלך הכתיבה כאן התעוררו הילדודס שלי, בעיינים נפוחות משינה ומכוסות קורים, בעודם רואים מטושטש ומתהלכים כמו שיכורים – הם כבר בדרכם למחשב ואני צריכה עכשיו להוריד מעל ראשי את כובע "מאמנת הורים" שנותנת עצות, רעיונות ודרכי חשיבה מגוונות ולחבוש בגאון את כובע "אמא" , זה כובע קצת מרופט, דהוי בצדדים, כובע כזה שלא ברור הרבה פעמים איך חובשים אותו.

אני צריכה לכעוס? הרי הם מכירים את חוקי וגבולות הבית. אני צריכה לאיים? הרי כמה פעמים אפשר להסביר להם? אני צריכה להתעלם? אז מה בכלל התפקיד שלי כאן?

את השאלות האלו אני מבררת עם עצמי הרבה פעמים במהלך היום, אני מנסה להגיב ולדבר מתוך בחירה ולא כאינסטינקט של עצבנות או חוסר סבלנות, זה לא שאין נפילות וזה לא שאין בבית שלי צעקות אבל יש הרבה יותר רגעים של שקט . בעיקר מול הילדים, עכשיו אני רק צריכה למצוא גם את השקט שלי זה שמאפשר לי לכתוב, ליצור, להתפתח ולדמיין עוד ועוד .

 

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

אין עדיין תגובות.... הייה הראשון להשאיר תגובה!

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).