הגיע הזמן להיפרד

שלום. מוזר, אני לא אשה שיודעת להיפרד בלי דרמות. פוסט קורקטי הוא הכי לא באופיי, אבל תמיד טוב לנסות דברים חדשים.  כבר ימים רבים אני בתחושה שצריך לקבל החלטה לכאן או לכאן, בנוגע לאתר הזה, שנתיים מאז עלה לרשת, והתגבשה אצלי תחושת מבוססת שהגיע הזמן להיפרד ממנו, לא להורידו מהרשת כמובן, רק להפסיק לעדכן אותו. מאחר והרבה אנשים התפלאו כשדיווחתי להם על כוונותיי, וברור לי שלא מעטים יתאכזבו מהצעד הזה, אני הולכת לנמק מה הן הסיבות שהניעו אותי לכך (ולמה העמוד בפייסבוק יישאר חי ומעודכן).

1. האג'נדה של אמהות אובדות כבר קיבלה הכרה מבוססת בתודעה התקשורתית והציבורית – כלומר, לדבר על קונפליקטים ואמביוולנטיות כלפי ההורות שלנו, כבר לא טאבו. פוסטים כאלו אפשר למצוא במדורי "מיינסטרים" ברשת ומחוצה לה, וגם באתרי נישה, בספרים כמו "אמא רעה" של איילת ולדמן, ודיונים נרחבים ברשתות החברתיות שניכסו לעצמן גם פה את המרכזיות שלהן בתחום. כבר אי אפשר יותר להשמיע תגובות כמו "מי נתן לך  רשיון להורות", כשאת אומרת שאין לך מושג מה את עושה פה. סתם, אפשר, אבל זה ייראה דבילי מאי פעם. אני לא רוצה להצטנע הפעם, לאתר יש חלק מרכזי וחשוב בכך, לצד כותבים כמו דנה ספקטור בעיתונות הנפוצה, ואחריו גם יוזמות יפות כמו של לימור לוי אוסמי שהקימה את "נשים מדברות אמהות".

2. כבר זמן מה שאני תוהה לגבי עצמי האם אני עדיין אמא אובדת. יש שעות שאני כזו, אולי גם ימים פה ושם, הפוסט הראשון שלי בבלוג האישי, בנובמבר 2003, דיבר במילים האלו: "אני מתבוננת בתמונה הזו ומשהו בה שובר את ליבי לרסיסים. לכאורה תמונה סטריאוטיפית של אישה, יולדת, זמן קצר אחרי הלידה. הניחו עליה את היילוד רחוץ ונקי, עטוף בטקסטיל צחור של בית חולים. לכאורה עוצמת את עיניה במתיקות, אולי לאות, מאושרת. והיילוד הטרי ממלא את תפקידו כמצופה מגוזל. עיניו חרך צר, טרם נפקחו, עורו אינו אחיד, חלקו אדמדם, ופיו משורבב באופן שובה לב אוטומטית. היכן מתגנב הצער ולופת את התמונה הזו בעיניים שלי?".

מאז כתבתי עוד מאות פוסטים על אכזבה, צער, כאב, חוסר אונים, ותחושות קשות מאלו. פתחתי את האתר הזה לפני שנתיים על מנת לשמש קול ובמה להורים שגם הם חווים תחושות קשות לגבי ההורות ומחיריה, ומוכנים להיות כנים מספיק כדי לשתף, כדי שאף אמא טריה לא תרגיש כמוני, אשמה מטורפת ורצחנית. ברור שאני לא נאיבית, יש עוד הרבה אמהות כאלו, שלא שמעו על אמהות אובדות, ויעשו את נתיב הייסורים שלהן, אבל יש להן היום יותר קולות כאלו, ברשת ומחוצה לה, שיהדהדו את הכאב שלהן, ואולי יפיגו את הבדידות האיומה. אולי גם בני זוגן, הוריהם, שכנים וחברים יגיעו לקולות האלו ויעשו יותר כדי לתמוך בהן. בחזוני הורוד אני רואה רשת תמיכה אמהית באמהות טריות שיוצאת מהרשת והופכת לפיזית, ומיזמים כאלו כבר קיימים, זו האוטופיה שלי, תמיד הייתה, ולעולם היא לא תתקן את הסיפור העגום של אימי, אי שם לפני 42 שנה כשילדה אותי, ואז עוד שניים, והייתה כל כך הרבה לבד.

אשר לי, כמו שאמרתי, יש לי לפעמים הצפות של זעם וחוסר אונים על התובענות שבהורות, אבל מה שעוד יש שם זו ידיעה שגם זה יעבור, ושאני כבר במקום אחר. גם הייאוש מקבל פנים אחרות כשהילדים גדלים קצת ואני מבינה את ההקשרים הרחבים יותר של התוגה הבורגנית הישראלית.

3. רובכם יודעים שהתחלתי לאחרונה לערוך באתר סלונה, בין היתר את מדור המשפחה. אני מעודדת את כותבות האתר לפתוח שם בלוגים ומשתמשת בתכנים מעניינים במדור. לטעמי, ללהטט בשני המתחמים זה יותר מידי מכמעט-אותו-דבר, מה גם שגישת עורכות סלונה חיובית בקשר לתכנים כאלו, ולגישה הכללית של האתר כמשתלבת עם תכנים אחרים. והיום יש לי יותר פתיחות גם לתכנים אחרים, אני כאמור עוד דברים חוץ מאובדת.

4. אני מרגישה שהפרוייקט הבא מבעבע בי ועדיין לא מאופיין מספיק. הוא בלי ספק ינצל את המדיום הזה וגם אחרים כדי להוציא לאור את הסיפור המשפחתי שאני רוצה להוציא.

ובלי לצאת סאלי פילד, אני רוצה לומר תודה גדולה, תדמיינו אותה צועקת מהמסך עכשיו, לכל מי שהשתתפו באתר, שכתבו,  שיתפו, יצאו מהחושך והבושה ותרמו את הקול שלהם למרקם הזה, שהוא כולו טלאים טלאים של רגשות מבעבעים, אבל שלם כל כך. למי שתמכו ועודדו כל הזמן גם בלי לכתוב, חיזקו את הקול של אמהות אובדות ברשת ומחוצה לה, שיתפו בפייסבוק ובטוויטר, הגיבו בפוסטים, תרמו את עולמם והאינטימיות שלהם. אני מתנצלת שאני כותבת בלשון זכר באתר ששמו אמהות אובדות, אבל כתבו בו גם אבות והשלימו את התמונה ההורית בצורה מעוררת תקווה לשינוי אמיתי. תודה למעצבת מיכל פרנקל על עיצוב האתר הקודם והלוגו שלו, לחנית כהן על גרסה 2 שלו, ול"רואה שחורות" שהציל את האתר ממתקפה מרושעת במיוחד בתקופת המרמרה.

ובסוף, בבית, תודה לבן זוגי יקירי על שעות רבות שבהן תמך בי ובאתר,  בהקרבה של דברים יקרים למענו.

החלטתי להשאיר את עמוד הפייסבוק של אמהות אובדות פעיל, ולעדכן בו קישורים ותכנים מעניינים, גם מסלונה וגם מאחרים בעולם. מוזמנים להישאר בו.

ולבסוף, הבלוג שלי "קורות האם האובדת" ממשיך להתעדכן בכתיבה האישית שלי, גם על נושאים אחרים מלבד הורות.

תודה, זו הייתה תקופה גדולה .

 

 

 

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

אודות ריקי כהן

אתר אמהות אובדות מארח הורים המבקשים לשתף בחוויית ההורות שלהם מזוויות שונות ולא תמיד שגרתיות, ולקיים דיונים מרתקים על מהות והורות. הירשמו לרשימת התפוצה

23 תגובות ל “הגיע הזמן להיפרד”

  1. אתגעגע ,נפגש יהיה (יותר) טוב.

  2. תודה, ריקי.
    בשם כל האימהות עם הרישיון לקטר.
    משוכנעת שגם במיזמים הבאים שלך תהיי פורצת דרך.

  3. ריקי, את נהדרת, האתר הזה נהדר וטוב שיש עוד בלוג ופייסבוק. בהצלחה בכל פרויקט חדש שהוא.

  4. הפתעת אותי…. לפחות הספקתי לכתוב פה פעם אחת והיי, הרי אני "הכרתי" אותך בדיוק מאתרים כאלו או יותר נכון מגלגולים קודמים שלהם. אין צורך לפרט את מה שהביא אותי לפה או בכלל להכיר אותך. שמח שמצאת מקום חדש, קצת עצוב כמו כל סיום.
    בטוח שיהיה בהצלחה !
    טמיר

  5. ריקי, זה בעיניי היופי ברשת, במדיה החברתית המדהימה הזו… מה שהתאים לפני שנתיים פתאום נראה "מיושן" או לא חיוני, וקשה להאמין שהזמן טס כל כך מהר…
    שמחה שגם לי יצא לכתוב פה טור אחד (שהפתיע אותי בתגובות שהמשכתי לקבל אחרי חודשים רבים מפרסומו), שמחה שבאותה תקופה כשרציתי לצעוק את מה שאמרתי, ישר ידעתי שזה המקום להעלות אותו לרשת – ותודה – שהיית פה ועזרת לי עם הבמה המדוייקת.
    תודה גדולה, והרבה הצלחה בהמשך – בסלונה ובכלל
    מורית

  6. נהניתי
    תיהני גם את

  7. אני עוד קצת בהלם, אני חושבת שהאתר מצויין וגם אם יש אתרים אחרים שמאפשרים להביא לידי ביטוי את אותם נושאים, עדיין זה לא אותו דבר. אולי זה בגלל שכל כך התרגלתי…?
    אבל הרגשה זו הרגשה והחלטה זו החלטה ואני מכבדת אותך על כך. אני רוצה לומר לך תודה שבחרת לפרסם את הרשימות שלי ואני מאחלת לך הצלחה רבה. מחכה לפרוייקט הבא שלך.

  8. תודה ריקי! היה לי כיף לכתוב ולקרוא במקום הזה. הצלחה רבה בפיתול הבא של הדרך…

  9. למרןת שוודאי היה קל להמשיך באותו מוכר וידוע, כל הכבוד על האומץ לשנות! לזהות ולומר, מזה מספיק ועכשיו הלאה. לראות שאת כבר לא באותו מקום, ולהכיר ולהוקיר את מקומך כעת.
    בטוחה שתביאי עוד ממך, בצורות אחרות מעניינות.

    ו..גם אני זוכרת את אותו נובמבר 2003 בחודש מכונן בחיים. לידתי כאמא.

  10. תודה רבה רבה:)

  11. תודה ריקי על הכל, על האפשרות לקרוא, על האפשרות לכתוב.
    הבשורה שלך אכן מכניסה קצת להלם, אבל היופי שהתחדשות ובפרויקט הבא שכבר בדרך יעלו על אלה.

  12. איך "שהיכרנו" את הולכת? בהצלחה…אמשיך לעקוב באתרים אחרים…

  13. ריקי, אמשיך לעקוב אחרייך בהתפעלות, וכמובן לקרוא אותך בכל הערוצים. בהצלחה בכול.

  14. ריקי יקרה. לאנשי העשייה, לא ממש משנה על איזה פלטפורמה נמצאים. הקול שלך ימשיך להישמע מכל מקום שתבחרי. וגם אם תעלמי לרגע, אנחנו נמצא אותך, בין, מעל ומתחת לשורות. ככה זה עם פרידות. מצד אחד פרידה, מצד שני התחלה חדש או התעצמות בנתיב אחר. שצליחי בכל!!!!

  15. כל הכבוד ובהצלחה בעשיית ההמשך :-)

  16. נבהלתי, ואז קראתי את הסיבה.. ושמחתי.
    ברוכה היוצאת לדרך חדשה, ופחות אבודה

  17. ואוו,
    נשמע שזה מדויק למה שאת צריכה עכשיו.
    לא ידעתי שהתחלת לערוך בסלונה- מאחלת לך המון הנאה וביטוי !
    תודה על הפירגון לאתר,
    לימור

  18. התקופות הן גדולות בזכות האנשים שעושים אותן. לטעמי זו את שגדולה, ואת יודעת את זה לא מהיום.
    ים הצלחות ריקי

  19. וואו. בכל זאת טיפה נשבר לי הלב. כל הכבוד על כל מה שהיה, על כל מה שעכשיו, ועל כל מה שיהיה. כתבת יפה יפה.

  20. ריקי, את כותבת נהדר.
    אמשיך לקרוא את "קורות האם האובדת" ומקומות אחרים שתכתבי בהם. תודה תודה תודה ובהצלחה!
    עשית דברים נפלאים ואני בטוחה שעוד תמשיכי :)

  21. רויטל עזריה להגיב 14 ביוני 2011 ב 15:59

    תודה על המקום שנתת לי .
    בהצלחה בכל אשר תלכי ותעשי .

  22. ריקי, רק עכשיו מגלה… כל דבר טוב צריך להיגמר ונימקת כל כך נכון שאי אפשר להתווכח. בהצלחה.:)

השאר תגובה

Note: Commenter is allowed to use '@User+blank' to automatically notify your reply to other commenter. e.g, if ABC is one of commenter of this post, then write '@ABC '(exclude ') will automatically send your comment to ABC. Using '@all ' to notify all previous commenters. Be sure that the value of User should exactly match with commenter's name (case sensitive).